הרב חיים נתן היילפרין מח"ס 'לקוטי שערי תשובה'
תקופת השובבי"ם ת"ת עומדת להסתיים, אולם עדיין כדאי לפרסם את הסיפור דלהלן, שיש בו התחזקות נפלאה בעניין של לימוד רצופות, וישמע חכם ויוסף לקח, בבחינת 'חטוף ואכול' כל זמן שהנר דולק – וכידוע שבתקופה זו במיוחד ישנה מעלה מיוחדת ללימוד התורה ובפרט בלימוד שעות רצופות ללא הפסק כלל
את המעשה סיפר לי אברך יקר, שבדידו הווה:
"היה זה בערב חנוכה השנה. אבי מורי נ"י גר בלונדון, הוא סבל מבעיות רפואיות שהיו כרוכות בכאבים חזקים, באופן שהיה מוכרח לעבור ניתוח בהקדם. הוא הלך לבית חולים 'רויאל לונדון הוספיטל' ארבע פעמים (!) כדי לקבוע תור, אבל בגלל הקורונה אמרו לו שיש תור רק בעוד שמונה חדשים, עבור נתוח במימון ממשלתי (N.H.S) וגם אם עושים אותו באופן פרטי נדרשת המתנה של ארבעה-חמשה שבועות. אאמו"ר היה בצער, ולא ראה עצמו מסוגל לחכות בכלל, ולכן השתדל ליכנס שוב ושוב לבית חולים, אולי תהיה לו איזה ישועה. במקביל עשינו השתדלות, להתקשר עם הרופא להסביר למה הניתוח דחוף מאוד, אך הכל ללא הועיל.
"חשבתי לעצמי", ממשיך האברך לספר, "מה אוכל לעשות כדי לפעול ישועה עבור אבי מורי? ופתאום, השי"ת האיר עיני להתחזק בלימוד ברציפות. שהנה, יש 'רציפות' ויש 'רציפות', ואפרש שיחתי בהקדם מה שהסביר הבריסקער רב מדוע בחר לומר תהלים בראש השנה במקום ללמוד, ואמר שמכיוון שבלימוד בעיון יש אפשרות להפסיק לדקה שתיים, עד שמעיינים ועד שפותחים ספר וכו', ואולי בדקות אלו דנים אותו בשמים, ולכן עדיף לו לומר תהלים מכיון שיכול להתרכז ולנצל כל רגע ממש.
"על דרך זה רציתי לקבל ללמוד ברציפות – פשוט ללמוד על מקומי, כשראשי בגמרא בריכוז מלא בלי הפסק כלל וכלל, בלי לעמוד להסתכל בספרים, בלי 'לדבר בלימוד', רק פשוט לשבת עם החברותא ולחזור על הדפי גמרא רש"י ותוס' ברציפות!!
"היה זה ביום שני לפרשת וישב, ח"י כסלו תשפ"ב, קיבלתי על עצמי: 'הנני לומד ברציפות – על דרך הנזכר – בסדר שני משעה 4:00 – 6:30 אחה"צ!'. ממחשבה למעשה, ישבתי בסדר אחר צהרים ולמדתי בהתמדה רבה, באופן שהחברותא אמר שמעולם לא למדנו כל כך חזק, מיוחד ביותר.
למרבית הפלא, כבר בו ביום קיבלנו תשובה במייל מבית החולים שיעיינו בדבר. ביום המחרת, ג"כ ישבנו ולמדנו ברציפות, חזק חזק, בלי היסח הדעת, ממש פלאי פלאים, לימוד ברציפות גפ"ת מעין עולם הבא. עד כדי כך שהחברותא אמר בבטחון שבוודאי תהיה ישועה ושאצלצל הביתה לשמוע מה קורה.
"צלצתי לאמי מורתי, ושמעתי שקיבלו הודעה מהבית חולים שאולי ישנה אפשרות שיעשו הניתוח למחר! ואמנם, למחרת, הכינו אותו לניתוח, אבל ברגע אחרון היה אסון רח"ל, והוצרכו בדחיפות לעשות ניתוח למישהו אחר, ודחו אותו ליום חמישי. ביום חמישי הכינו עוד פעם לניתוח, וכמעשהו ביום רביעי כמו כן ביום חמישי, ברגע האחרון נדחה מחמת אסון שהיה יותר קריטי ממנו. בפעם השלישית, ביום ששי עש"ק, לא רק שהכינו אותו לצום, אלא שבשעה 12 כחצות היום כבר הורידו אותו לחדר הניתוח, אולם ברגע אחרון ממש היה עוד אסון ואונס ודחו הניתוח".
ממשיך האברך לספר: "שמעתי על הדחיות החוזרות ונשנות, וראיתי שאף שכבר למדתי מתוך התחזקות עילאית פעמיים, ביום שני וביום שלישי, עדיין לא זכינו להצליח בפועל ממש שיכנס לניתוח, ובאתי למסקנה שעדיין חייבים להיות מוסיף והולך, וקיבלתי אז על עצמי בלי נדר, שאם יתקיים הניתוח עוד לפני שבת קודש, ואבי יחזור הביתה לפני חנוכה הבעל"ט, אלמד עשר שעות ברציפות (לא עשר שעות בבת אחת, אלא כל שעה בפני עצמו תיכנס למנין השעות). והנה ראה זה פלא, עוד באותו ערב שבת קודש, כחצי שעה לפני כניסת שבת קודש התחילו את הניתוח – כמובן בהוראת מורה הוראה מובהק שהניתוח דוחה שבת".
[אמנם לפני סיום המעשה, בשל גודל האחריות שבפרסום הסיפור, חובה עלי להוסיף בהדגשה, ובמיוחד לפני בחורי חמד שמעמידים העולם בתורתם הקדושה, כי בענין לימוד 'רצופות' הכל לפני הענין, כי לפעמים 'רציפות' באופן רציני כזה יכול להיות על חשבון 'בין אדם לחברו' וכו', דהיינו שאם מישהו שואל אותו פשט בתוס' וכו', הרי לא בטוח שחייבים לדחות אותו מכיון ש'הנני באמצע הלימוד ברציפות…', ובוודאי שאסור להיות 'חסיד שוטה', להתחסד בלימוד ברציפות על חשבון ענינים של 'בין אדם לחברו' או 'בין אדם למקום'. וכמובן שגם לא יפסיד מזה כלום – וכמפורש במדרש פרשת ראה: "אמר הקב"ה, אין אדם שומע לי ומפסיד!"]. והדברים ברורים ופשוטים].
וסיים ידידי האברך בעל המעשה מתוך התפעלות עצומה: "ראה גודל כח התורה הקדושה – ובמיוחד כאשר נלמדת מתוך רצינות, בלימוד ברציפות"! כי חוץ מהתועלת הפשוטה, שלומדים בצורה וברמה אחרת ברמ"ח אברים ושס"ה גידים, וכל נימי הנפש, הרי יש עוד כח מיוחד בתורה שכזו, שבידה לרפאות חולים ולהמשיך ישועות למעלה מן הזמן.
כאשר עומדים אנו בנעילת ימי השובבי"ם ת"ת, ימים שמיוחדים לתיקון המעשים, ימים שבשנים שעברו היו מתענים בקביעות בקריאת "ויחל" – ואילו בימינו הדריכו אותנו רבותינו (ע' אוהב ישראל פ' ויחי) שאין כדאי להשקיע בתעניתים, אלא להתחזק מאד בלימוד התוה"ק ובמיוחד בלימוד ברציפות, ובגודל כח התורה לנקות אותנו בכל נימי נפשנו – כדאי לחזור ולשנן סיפור כזה וכיוצא בהם כדי לעורר אותנו ואחרים לדעת המעשה אשר יעשון בס"ד.
(מתוך מאמר שפורסם בגיליון 'אספקלריא')