וזאת התרומה
סיפר בנו של אחד הרבנים בארץ ישראל:
יהודי די מבוגר נכנס לאבי באחד הערבים. "אני כנראה בעשרים השנים האחרונות לחיי", אמר. הוא היה בן שישים וחמש באותו זמן. "לא זכיתי לשבת באוהלה של תורה. אני רוצה לתמוך באברכים תלמידי חכמים שיושבים ולומדים מתוך הדחק. מתן בסתר זו מצוה גדולה, וכך אני מעדיף לעשות אותה. בבקשה כבוד הרב, תשיג לי חמישה אברכים רציניים, תלמידי חכמים ויראי שמים, שקשה להם בפרנסה. אתן לכבודו בכל ערב ראש חודש סכום כסף רציני, ואתה תעביר להם אותו. אני לא רוצה שהם ידעו מי תורם להם את הכסף, ואיני מחכה לתודות, רק לתורה".
אבי הקשיב לבקשה, והבטיח להשתדל למלא אותה. כרב עיר הוא שומע על הרבה מאוד מצוקות, אנשים באים לבקש, וכמובן, לבקשה נדירה ומיוחדת שכזאת, הרבה יותר קל להיענות. ואכן אחרי פחות משבוע הלך אבי לביתו של היהודי גומל החסדים, ר' שמעלקע קראו לו. הוא סיפר לו שמצא חמישה אברכים, וכשעמד לומר לו את שמותיהם ולספר איפה הם לומדים ומה מצבם המשפחתי, עצר אותו ר' שמעלקע: "אני לא רוצה לדעת", אמר. "יותר טוב שהם לא ידעו עלי ואני לא אדע עליהם. אני סומך עליך ונותן בך אמון מלא".
אבי הסכים, והוסיף ואמר לו שהוא יכול לתמוך בהם בלב שקט ובהרגשה שהוא מחזיק אברכים שעמל התורה עומד במרכז חייהם. הסידור החודשי החל לעבוד, ומאותו ראש חודש שבט הכל דפק כמו שעון. בכל ערב ראש חודש נהג ר' שמעלקע לעלות לביתנו ולהביא את הכסף במזומן, מחולק כבר לחמש מעטפות. אבי ספר בנוכחותו, ומעולם לא קרה שמצא טעות. למחרת בראש חודש נתן אבי את הכסף לאברכים, באופן אישי. הם רצו כמובן לדעת למי הם חייבים תודה, אבל אבי הבהיר להם כי אין כל טעם להפציר בו לגלות. הוא לא ימרה את פי הנדיב שלהם. כך הוא רוצה, ורצונו יכובד.
חלף יותר מעשור, ר' שמעלקע הזדקן, אבל המשיך במנהגו כבימים ימימה. מצב בריאותו לא נשאר כשהיה, וקרה שלא היה לו כח לעלות בערב ראש חודש. במקרים כאלו הוא התקשר לאבי וביקש ממנו לעלות אליו. הוא לא רצה לערב אף אדם נוסף במתן שלו בסתר ולכן לא שלח את הכסף בידי שליח כל שהוא. פעם שבר את רגלו, ובערב ראש חודש היה בבית חולים. אבי בא לשם לבקרו, והוא ביקש מאבא להלוות לו את הסכום עד שישתחרר. אבא נענה ברצון. ביום שבו השתחרר ר' שמעלקע מבית החולים ביקש מאבא לבוא אליו והחזיר לו את ההלוואה.
הסידור הזה החזיק מעמד חמש עשרה שנים. בחדש כסלו חלה ר' שמעלקע בדלקת ריאות חריפה ואחרי ארבעה ימים החזיר את נשמתו לגנזי מרומים. בעת ההכנות ללויה הסתפק אבי אם להודיע לאברכים על פטירת הנדיב אם לאו. מצד אחד, ר' שמעלקע ביקש לא לגלות דבר, אולם הוא לא התייחס בבקשה לפטירתו. מלבד זאת, האברכים יידעו על כך בלאו הכי, ברגע שבו יגיע ראש חודש הבא והתמיכה לא תגיע.
אבי התייעץ עם רב עיר אחר, תלמיד חכם ופוסק, ושניהם יחד החליטו להגיד לאברכים שיבואו לחלוק כבוד אחרון למטיבם. הם הגיעו למסקנה שבקשות סודיות שנובעות מהרצון להצניע לכת – אינן תקפות לאחר הפטירה.
האברכים הגיעו ללויה נרגשים מאוד. הסוד הגדול נתגלה, והיתה זו חוויה מיוחדת עבורם לדעת סוף סוף מי האלמוני שנתן להם מתנה יקרה כל כך במשך קרוב לחמש עשרה שנים, ולחלוק לו את כבודו האחרון. בהספד שנשא אבי בהלוויה, הוא חשף את סודו של היהודי היקר באוזני המלווים, שנפעמו מאוד לגלות את גודל מעלתו.
אף האברכים האזינו בהתרגשות עצומה לדברים. אולם לצד כל זאת, קשה היה לאבי שלא להכיר על פניהם גם את הדאגה הגדולה – מה יהיה מעכשיו והלאה? ובפרט שהמשפחות התרחבו והצרכים גדלו. אולם הם התחזקו בביטחון והתפללו שהקב"ה לא יעזבם ולא יטשם.
והנה עוד באותו לילה התקשר לאבי יהודי אמיד מאד. "שמעתי את ההספד שלך", אמר. "ראשית, אחרי מאה ועשרים שלי אני מבקש שרק אתה תספיד אותי. שנית, אני הממלא מקום של ר' שמעלקע. אותו סכום, אותם תנאים, אותה סודיות, בתוספת בקשה אחת: אני רוצה ללמוד איתך פעמיים בשבוע שיעור הלכה".
אבי התרגש מאד ונענה לכל הבקשות, כולל התנאי הנוסף, העיקר שלאברכים שמוסרים נפשם על התורה תהיה פרנסה ברווח. מדי ערב ראש חודש הגיעה התמיכה. הפעם מדובר היה באדם צעיר בן שלושים ושש. אבא שלי חשב לעצמו: חבל שאינני יכול לספר על כך לאברכים, שילמדו בנחת מתוך ידיעה שפרנסתם מובטחת להם בעז"ה לעוד הרבה שנים. שכן צבי – זה היה שמו של התורם החדש – לא הסכים בשום אופן שאבי יאמר עליו פרט כל שהוא.
לימוד ההלכה המשותף גרם הנאה רבה גם לאבי. הוא אמר שלצבי יש ראש מצוין והבנה טובה בלימוד. חבל שהוא משקיע כל כך הרבה זמן ומאמץ במניות, חשב אבי. לו היה יושב ולומד – יכול היה לצמוח אדם גדול מאד.
אבל אז לא היתה תמיכה לאברכים? – שאלתי את אבא.
– להקב"ה דרכים רבות, הוא ענה לי בחיוך, הוא לא צריך עזרה של אף אחד.
הסידור החדש, זה שאמור היה להימשך לפחות ארבעים שנה, נקטע אחרי שלוש וחצי שנים בתאונת דרכים. משאית נהוגה בידי נהג עייף מחצה את המכונית של צבי והוא נהרג במקום. אבא היה שבור מאד, והתקשר לאברכים להודיע להם על הבשורה המרה. "תבואו ללויה" – אמר בקול סדוק, והם נדהמו לשמוע כמה צעיר היה מיטיבם.
נדהמו והתרגשו, אבל הפעם לא דאגו. מה שאירע בפעם הקודמת גרם להם לרוגע, וכנראה לא בגלל אמונה בהשגחתו הפרטית של הקב"ה, אלא משום שהדבר היה נראה להם כטבעי והגיוני. הרי אנשים רוצים לתמוך בלומדי תורה. מן הסתם גם הפעם יהיה איזה יהודי יקר בעל יכולת, שישמע על הדברים, יתרגש וייקח על עצמו את המצווה, ואנו נוכל להמשיך ולהתעלות בתורה.
אבי הרגיש זאת על פניהם, ושמר את הדברים בלבו…
גם בפעם הזאת אבי הספיד את הנפטר וסיפר את המעשה. בלילה חיכה לטלפון. גם למחרת. הוא חיכה כל השבוע ובחודשיים שחלפו מאז. אולם הטלפון לא הגיע. הטלפונים שכן מגיעים הם מהאברכים המודאגים… "תתפללו" – עונה להם אבא. "תבקשו מהשם".
אבא שלי סבור, שהסיבה לכך היא משום שבפטירת הנגיד הראשון הם דאגו וביקשו מהשם, זכרו שהם תלויים בידו הפתוחה ולכן נענו. אך בפטירת הנגיד השני הם לא דאגו, סמכו יותר מדי על עצמם, עליו ועל התורמים העתידיים – ולכן לא נענו.
לפעמים אנחנו שוכחים דברים בסיסיים – כך נוהג אבא שלי לומר – ולהשם יש דרכים מעניינות מאד לתת לנו תזכורות. "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו".
(גיליון 'קבלת שבת' מתוך הספר 'האמנתי ואספרה', מובא בשינויי עריכה קלים)