"אך את זה תאכלו" (ויקרא יא כא)
"בגיל ארבע עשרה, ערב כניסתי לישיבה" – מספר אברך במכתבו ל'יתד נאמן' – "החלותי לסבול מכאבי ראש עזים שלא פסקו. תחילה ייחסו אותם למתח סביב הרישום לישיבות, אולם כשהכאבים לא פסקו, נשלחתי לבדיקות מקיפות ובמהרה התברר כי אני סובל ממחלת הסכרת.
"נשברתי מאוד שכן לא קל לחיות עם סכרת שמגבילה מאוד את חיי היומיום. זר לא יבין, אבל אסור לי להכניס לפי דבר לפני שאני מודד את רמת הסוכר בדמי… נשברתי מאוד והוריי שביקשו לעזור לי, לקחו אותי לגאון הגדול רבי יששכר מאיר זצוק"ל.
"גרנו באופקים ורבי יששכר היה דמות נערצת על כל בני משפחתנו. פעמים רבות נסענו אליו לעצה ולברכה, אולם כעת היתה זו נסיעה מסוג אחר. ידעתי שגם הוא חולה סוכר ויש לו ניסיון אדיר בתחום.
"נכנסנו אל חדרו, אבי שליט"א ואני, ואבא אמר לרבי יששכר כי גילו לי את מחלת הסוכר. רבי יששכר שמע וביקש מאבא שיצא מהחדר כי דבר לו אלי.
"נשארתי לבד בחדר", כתב לנו האברך, "ורבי יששכר לקח את ידו ואחז בידי. הוא הביט בפני ופרץ בבכי… הרגשתי שהוא מרגיש בדיוק מה עובר עלי. גם אני בכיתי, וכשרבי יששכר נרגע, הוא אמר לי בקול אבהי מילים מתוקות מסוכר, שאני זוכר כל יום וכל שעה, והן נותנות לי כוח. הוא אמר:
"'אחד הניסיונות הגדולים שהקב"ה הביא על האדם הוא ניסיון האכילה. מאוד קשה לאכול לשם שמים רק לקיום הגוף ולא לשם תאווה. לכן רוב בני אדם אוכלים 'סתם כך' ללא מחשבה… אבל אותנו זיכה הקב"ה במתנה יקרה, הוא נתן לנו כלי לעליה בדרגה בכל ענייני האכילה… 'לנו' יש את הזכות להצליח לאכול כדי לעבוד את הקב"ה…
"לא הבנתי אז את עומק דבריו", כותב האברך, "אבל הרגשתי תחושה נפלאה של כבוד, כי רבי יששכר מאיר התייחס אלי ואליו בנשימה אחת – 'אותנו זיכה הקב"ה'… 'לנו יש את הזכות'… אני בן הארבע עשרה, הוא, ראש ישיבה וגאון עצום מרום שנותיו, נמצאים בסירה אחת של התמודדות… לא הייתי לבד. אני והוא התמודדנו עם הסוכר…
"'אם נתבונן בזה יהא עלינו רק להודות ולשמוח עם המתנה היקרה שקיבלנו מהקב"ה!', אמר לי רבי יששכר, 'כי מעכשיו תוכל לאכול רק מה שאתה צריך לקיום הגוף, ואז האכילה עצמה תהיה ממש עבודת השם, ותמיד תזכור כי זה כלי מיוחד שקיבלנו לעבודת השם…'
"מאז חלפו הרבה שנים. לא תמיד קל לי ולא תמיד מחלת הסוכר שלי מאוזנת. החיים לא מתוקים באופן שדמיינתי אותם, אבל אני ב"ה מצליח להתמודד, ובכל יום – עם הפריכיה או התפוח, עם הגבינה או עם הדג – אני זוכר את מה שאמר לי רבי יששכר כשהייתי בן ארבע עשרה"…
את מכתבו המרגש חותם האברך בעדות:
"רבי יששכר שימש כסנדק בברית המילה של בננו. כשנפרד ממני לאחר הברית בברכות חמות אמר לי בכנות:
"'זכיתי הרבה להרביץ תורה בכלל ישראל…' והוא החל למנות את מקומות התורה בהם הרביץ תורה: ישיבת מונטרה בשוויץ, והישיבה בקזבלנקה וטנזייר שבמרוקו, בכפר הרוא"ה ומשם לנתיבות. 'זכיתי להקים קהילה של בני תורה, לייסד ישיבות בנגב, להביא תלמידים מכפר הרוא"ה לישיבת עזתה. הקב"ה זיכה אותי… אבל אתה יודע מה היתה הזכות בגללה זכיתי לכל זה?!…'
"הוא בכה, והתינוק בכה ואני בכיתי, ורבי יששכר אמר לי: 'אני זכיתי לזה בזכות האכילה לשם שמים שלי… עם המחלה הזו שלי אני לא יכול להכניס לפי כל מה שאני רוצה… אני לא יכול לאכול לפני שאני בודק… אני לא יודע אם מותר לי עכשיו לאכול תפוח… אפילו מלח אסור לי לשים בסלט, הקב"ה לקח ממני אפילו את התאווה הזו, התאווה האחרונה… יש לי לחץ דם ואסור לי גם מלח… את הלחם אני צריך לשקול במדויק, וכדי שלא אתפתה, אני אוכל רק לחם יבש וישן, לא לחם טרי… אני לא פותח את הדלת למלאך המוות שאורב לפתחי ורוצה להיכנס יחד עם האוכל שאסור לי לאכול… אבל יש לי את הזכות לאכול כדי לקיים גופי לעבודת השם, ואכילה לשם שמים היא דרגת קדושה שאין דומה לה, כך כתוב בספרים הקדושים…'
(יתד השבוע כ"ז בטבת תשפ"ב, הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף [email protected])