"והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" (בראשית מה, יב)
הייתי במסע קודש בארצות הברית, שם שהיתי כשלושה שבועות, בפעילות ענפה למען נשמות יהודיות תועות בגולה. במסגרת הפעילות נערך שבתון במנהטן. ערכנו שם שבת מיוחדת לציבור גדול, כמאתיים איש, שבאו להתחמם ולהתקרב.
במהלך השבת היתה התעוררות גדולה. שמעו רחוקים ובאו. בסעודות השבת הארוכות, ישבנו והעלינו את דמותם של האבות הקדושים, אמונתם התמימה, דבקותם בא- ל חי ומורשתם לדורות כמודל לחיקוי בחיי היומיום.
בליל שבת, לאחר 'שבת אחים' ארוך במיוחד, פניתי למלון בשדרת ברודווי הסמוכה. ליוו אותי עשרה יהודים, שקשתה עליהם הפרידה ורצו רק לשמוע עוד ועוד. אשריך ישראל!
היה קר, קר מאוד. שיניי נקשו זו לזו. ברודווי היא שדרה ארוכה ורחבה, החוצה את רובע מנהטן המרכזי בניו יורק לכל אורכו, מדרום- מזרח לצפון- מערב. הרחוב היה סואן כמו תמיד, והכבישים המוארים ערניים כאילו אמצע היום. חצינו את חציו הראשון של הכביש הסואן, ונעמדנו דום ברמזור, שהחליף אורו לאדם.
הסתכלתי סביב על כל חבורת מלוויי היקרים. לכולם היה קר, אבל חם מאוד בלב. מאליו התנגן לו הניגון השבתי, היהודי, שחוצה את כל הגבולות, המחנות והעדות. הניגון שמלווה כל יהודי באשר הוא: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג". אל מול החולין האמריקני, אל מול עולמה החומרני של מנהטן, נעמדנו קבוצת יהודים, רועדים מקור, שלובי זרוע ומזמזמים חרש: "יידאל'ך שרייט ש-ב-ת".
ואז, מתוך החשיכה, קפץ אלי אדם צעיר, שנראה כגוי לכל דבר, ולפליאתי ולתמיהת כל מלוויי הוא מחבק אותי בחום: "הרב גרוסמן, שבת שלום!"
לא הכרתי אותו, ולא ידעתי מנין הוא מכיר אותי. אחרי התעשתות קצרה והמשך חציית הכביש, הוא פונה אולי ואומר לי: "הרב לא זוכר אותי? אני גדי ממגדל העמק, בנו של יצחק" (השמות שונו, כמובן, מצנעת הפרט). שוב נפל לזרועותיי בדמעות חמות, וסיפר כי בטעות נקרה לכאן בדרכו, וכששמע שיר יהודי, הרים ראשו מעל הצעיף וראה אותנו.
יצחק היה בעל תשובה. אך לפני שנים לא רבות הכיר את בוראו, ושב אליו באמת ובאמונה לעובדו. צר היה לו כל השנים על בנו גדי, שירד לארצות הברית, הידרדר לשאול תחתית ולא אבה בשום פנים ואופן להלוך אחר אביו.
פניתי למלוויי, שעמדו המומים ומופתעים, לנוכח מפגש עם יהודי בשעה לא שעה במנהטן השוקקת, ומיד תרגמתי את הדברים למעשה ופתחתי בדברים.
וכך אמרתי להם: "ברגע הגורלי והמכריע, בשעה שיוסף מתגלה לאחיו לאחר ימי ניכור כה רבים, הוא מבקש להוכיח להם כי הוא יוסף ואומר: 'והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם', ומפרש רש"י: 'בלשון הקודש'.
"המפרשים, ובהם הרמב"ן, תמהים על כך: מה הגדולה בכך ששוחח בלשון הקודש? ומה סימן יש בזה? והלוא משנה למלך היה, ומתאים ומקובל שיידע שפות נוספות.
"הדבר בא ללמדנו, כי דיבור אחד שנאמר בלשון הקודש, די היה בו כדי לעורר את אחיו מתרדמתם, ומהניכור שבו היו שרויים לאורך כל כך הרבה שנים. כשאוזן של יהודי שומעת צליל יהודי – גם אם היא מכוסה ומוסתרת מאחורי ערימות של חטאים, עוונות ופשעים – בכוחו של הצליל היהודי לעורר זיכרונות ישנים החבויים בלב האדם.
"כשרצה יוסף הצדיק למשוך בדברים את אחיו אליו, ידע אל נכון כי דווקא כאן, בתוך זוהמת מצרים, יעורר צליל של לשון הקודש אצל האחים הקדושים ניצנים חבויים, ויכירו ויידעו כי הוא יוסף אחיהם".
גדי הנהן בראשו והוסיף: "עמדתי בצד. לא הבחנתי בכם בכלל. כששמעתי זמזום של בית אבא, נמשכה נפשי לצליל כבמטה קסם".
ואז סיפר לנו בקול בוכים על ההווה המפוקפק שלו, ועל קשיי החיים שלו כאן, כשנפשו נכספת מידי פעם למשהו רוחני – אבל אין לו מהיכן לשאוב זאת. נפשו יצאה בדברו, כשסיפר שהשירה שלנו ליד הכביש הסואן החזירה אותו אחורנית, והוא מתרפק ומתגעגע לבית סבא, שהיה יהודי חרד לדבר ה'.
עלינו למלון כולנו, גם גדי. היינו 12 אנשים. אמרתי להם: "אנחנו 12 שבטים. כל אחד נושא עמו מטענים חבויים מוסתרים, שדי לעורר אותם בצליל קטן. זה כוחו של היהודי וכוחו של עם ישראל, הנמשכים אחרי ה' באש ובמים, ברוח ובקור. אין יהודי תועה. אין יהודי אבוד!".
כל אותו לילה נותרנו ערים, ושוחחנו בענייני אמונה בה'. בבוקר, לאחר טבילה במקווה במנהטן הגויית, פנינו לתפילה, כשעוד חייל יהודי שב למפקדה. עוד ניצוץ יהודי נדלק ושב לכור מחצבתו כאן, בשאונה של מנהטן.
(מתוך הספר 'אור השבת')