"איש אשר רוח בו" (כז יח)
"תורת ה' תמימה משיבת נפש… פקודי ה' ישרים משמחי לב" – התורה ממלאת את האדם שמחה, לא שמחה חיצונית, אלא שמחה פנימית ואמתית. כשאדם חי חיי רוח מרוממים ומלאי שמחה, שום דבר ארצי לא יכול להעיב על שמחתו השלימה ולפגום ברוממות מעלתו.
יאים ונאים הדברים לדורשם על מורנו ורבינו, שר התורה ועמוד היראה, ראש הישיבה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל – שבימים אלו חל יום הזיכרון שלו.
כל חייו היו מקשה אחת של תורה, הוא חי חיי עולם הבא בעולם הזה, כל חייו היו בחינת של "חיים שלא בצער", מרומם מעל כל הארציות והגשמיות. ממילא, כל חייו היו חיים של שלימות ורוממות, ושום דבר ארצי וגשמי לא יכול היה לפגום בשלימות וברוממות הזאת.
מילדותו למד תורה מתוך הדחק, היו שנים שהיה רעב ללחם ממש. אך מה זה נוגע אליו? הוא הרי חי חיי עולם הבא בעולם הזה.
הוא יגע ועמל בתורה בעומק העיון, התיש את כל כוחותיו על התורה. בסוף ימיו חלה ויחד עם זאת המשיך והתאמץ בכל כוחו בתורה. לא היה מוכן להיסמך על מקל או על אדם אחר, אלא גרר את גופו בכוחות עצמו. לא היה מוכן לשבת וללמוד רק בביתו, אלא התאמץ ללכת לבית הכנסת, ללמוד במקום לימודיו במשך שנים רבות, כי שם אין תלמודו משתכח במהרה, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי ברכות ה, א).
זכיתי להיות בן בית אצל רבנו חכם בן ציון, לפני יותר מחמישים שנה. למדתי בישיבת 'בית יוסף – נובהרדוק'. הוא היה מתפלל בבית הכנסת 'אהל רחל', שבו היה אביו הגבאי. הייתי בא אליו, משוחח איתו ומדבר אתו בלימוד על מסכת בבא מציעא, אותה למדנו בישיבה.
בהיותי אברך צעיר הייתי נותן שיעור ב'מדרש אליהו', במקום שפתחנו את הישיבה. חכם בן ציון ליווה מקרוב מאוד את ישיבתנו. היינו בקשר הדוק עמו, ונועצנו בו בכל ענייני הישיבה. היינו שולחים קבוצות של בני תורה מישיבתנו ללמד אצלו ב'פורת יוסף'. בהתחלה הוא היסס, אך לאחר שבחן אותם ותהה על קנקנם, הפליג בשבחם ובכוחם הרב בתורה.
לימים זכיתי להסתופף בצילו, ולהכין עמו במשך כארבע וחצי שנים, את השיעור הקבוע בגמרא שהיה מוסר בישיבת 'פורת יוסף'. פעם זכיתי לשהות עמו במשך שמונה ימים, בבית הבראה של 'ועד הישיבות' בנתניה, למדנו יחד מסכת בכורות. מעין עולם הבא!
זכיתי להיות במחיצתו של רבינו, ולראות מקרוב את עמלו ושקידתו בתורה. כל ימיו שקד על התורה בעומק העיון והמחשבה, עמקות התורה שלו היתה מבהילה. ראשו תפוס כל הזמן בלימוד. לא השאיר אבן על אבן, עד שברר וליבן כל נקודה לעומקה.
לשבר את מדת העצלות!
בשנותיו האחרונות היה הדיבור קשה לו מאד, ובכל זאת התאמץ במאמץ על-טבעי לחזור שוב ושוב על הדברים. הוא לא עשה לעצמו שום הנחות. עם כל הקושי והמגבלה הגופנית, המשיך בהכנת השיעורים ומסירתם כסדרם בעמקות מופלאה. זאת כדי להרגיל עצמו להתרחק מן העצלות. כל הזמן היה חושש וחושד בעצמו, שמא החולשה נובעת מחמת עצלות, והיה נלחם בה בכל כוחו, במסירות נפש עצומה.
אכן, אחד הדברים שהגאון רבי בן ציון אבא שאול היה עמל עליהם בכל כוחו היה: לשבר את מידת העצלות, להיות כל כולו בזריזות – במחשבה, בדבור ובמעשה.
ו'הבא להיטהר מסייעין אותו' (שבת קד ע"א). זכה רבנו להמשיך בלימוד התורה הקדושה ובמסירתה לדורות הבאים במסירות נפש, וזכה לעת זקנתו להעמיד תלמידים רבים, אשר הם עצמם מעבירים את תורתו בעמקות גדולה, ומאירים ומזריחים את אור התורה והקדושה בעם ישראל, בהקמת מוסדות של תורה. כל זה נבע ממסירות נפשו לתורה הקדושה, יסוד העולם.
בימי לימודו בישיבת 'פורת יוסף', היה בידידות רבה עם גאון עוזנו, אביר הרועים, מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. מדי יום היו הולכים יחד ברגל לישיבה שבעיר העתיקה. בהליכתם היו מספיקים לחזור ולשנן בעל פה את כל הסוגיה שלמדו בישיבה.
לימים היה מרן מוסר שעור ב'חושן משפט' בעיר העתיקה. לאחר השיעור היתה מגיעה מונית ומחזירה אותו לביתו. פעם אחת לא היו מוניות, נלוויתי למרן ברגל, דרך השוק. אמר לי מרן: "דע לך, השוק הזה מלא דפים של גמרות, רש"י, תוספות"…
כשראה את מבטי התמיהה על פני, הסביר לי את כוונתו: "חכם בן ציון ואנכי היינו עושים את הדרך מביתנו לישיבה ברגל. היינו הולכים דרך השוק. בדרך היה כל אחד אומר בתורו עמוד שלם של גמרא, עם רש"י ותוספות. וכך התמלא השוק בדפים של גמרא…".
כל ימיהם היו קשורים זה לזה בעבותות של אהבה והערצה. במשך תקופה התגוררו יחד באותה דירה, ולאחר מכן דירה מעל דירה באותו בנין. חכם בן ציון אמר שהוא מפחד לישון מעל מרן…
מעלות עליונות מכח התורה
התורה רוממה אותו למעלות עליונות. כל חייו ושנותיו היו שלמים ומתוקנים, מלאים קורת רוח ושלוות נפש. חיים שמחים ומאושרים של מי שחי חיי עולם הבא בעולם הזה. "אם אתה עושה כן – אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".
(מתוך הספר 'משכני אחריך')