"ולא יכל יוסף להתאפק וכו' ולא עמד איש איתו בהתודע יוסף לאחיו" (מה, א)
עשרים ושתיים שנה עברו מאז שנמכר יוסף למצרים, ועד שהתוודע לאחיו. עשרים ושתים שנה של סבל בלתי יתואר ליעקב, שיוסף בנו שהיה אהוב עליו מכל אחיו – נעלם ממנו, והוא לא ידע מה עלה בגורלו!
מדוע באמת לא טרח יוסף לאחר שעלה לגדולה בבית פרעה, לשלוח מיד טלגרמה או מכתב לאביו בארץ כנען, להודיעו שהוא חי, להודיעו על הדרת כבודו בבית המלך? כיצד נתן לאביו להמשיך לסבול על העדרו במשך עשרים ושתים שנה?
שאלה זו שואל ה'אור החיים' הקדוש, והוא מבאר באור שהוא יסוד גדול לחיים: יוסף חשש שמא כשאביו ידע מהימצאותו בארץ מצרים, יברר סיבת הדבר, ועל ידי כך תתברר לו מכירתו על ידי אחיו, ויתכן כי יקפיד עליהם ויקללם, ולא רצה יוסף לגרום לאחיו צער ונזק. והוסיף על כך בפירוש הטור על הפסיקתא זוטרתא (פרשת ויחי מח, ז), שיוסף לא גילה לאביו את דבר היותו חי, אף שידע צער אביו הגדול, כי חשש שכשיבוא אל אביו וישב עמו, וישאלו על דבר ישיבתו במצרים וכיצד התגלגל לשם, ואז יצטרך לספר לשון הרע על אחיו ולביישם, וזה הוא לא רצה לעשות בכל מחיר.
מעתה נתבונן! יוסף היה מוכן לוותר על כל אוצרות התורה שהיה יכול ללמוד אצל אביו, התגבר הוא על כל רגשותיו העזים לפגוש את אביו, ולו בשביל שלא יצטרך לדבר לשון הרע ולבייש את אחיו, ולגרום להם נזק וצער ולהתכבד ח"ו בקלונם!
מסופר על המהרי"ל דיסקין שהיה סובל ממיעוט סוכר, והיה צריך לשתות תה עם הרבה סוכר, בשביל לאזן את רמת הסוכר שבגופו. פעם הביא לו שמשו תה לשיעור ושם כמה כפיות סוכר כהרגלו.
והנה הרבנית שמה לב, שליד מיחם התה עמדה שקית המלח במקום הסוכר, ונזעקה לראות את שלום בעלה הגדול, שבטעות שתה כוס תה עם כמה כפיות מלח במקום סוכר, שזו ממש סכנה עבורו. שאלו את המהרי"ל מדוע לא העיר על כך, ואף לא נראה על פניו ולו עווית קטנה, ואמר: "הלא אם הייתי מעיר על כך, זו היתה הלבנת פנים ברבים לשמש…. וזה בכל מחיר אסור". זו ההנהגה: להתגבר על הרגשות כדי לא לבייש השני.
באחד ממסעיו של ה'חפץ חיים' למכור את ספריו, קרה שברדתו מהעגלה באחת התחנות למתוח את איבריו, האיץ העגלון בסוסיו וברח, בהשאירו אותו לבד באמצע הדרך. כך נאלץ מרן ה'חפץ חיים' לכתת רגליו, עד שהגיע לעיירה. בבואו חקר על מקום מגוריו של העגלון, וכשנודע לו בא לביתו ושילם לו שכר הנסיעה.
מיד לאחר מכן שכר עגלה אחרת, ועזב את העיירה מבלי שיוודע לאיש על ביקורו במקום. הוא נימק את הנהגתו המוזרה בכך שלא רצה לגרום עגמת נפש לעגלון, שהלא בודאי חשב אותי להלך עני, ומשום כך הרשה לעצמו להתלוצץ ממנו, "והיה אם אתעכב בעיירה עם ספריי, אולי היתה מגיעה השמועה לעגלון שהאיש הזה שהתל בו, הוא בן תורה ומחבר ספרים, ויהיה מצטער מאוד". כדי למנוע צער זה, ושלא יהיה מתכבד בקלון העגלון כשכולם יגלו שכך עשו לו, הזדרז הח"ח ועזב את העיירה מיד…
באחרית ימיו של הסבא מסלבודקא, בעת שהתגורר בעיר האבות חברון, נתרופפה בריאותו, ובגלל חוקי המאכלים המיוחדים שקבעו לו הרופאים, והזהירות הרבה שהיתה דרושה לכך לטובת בריאותו, הכינו לו כמה תלמידים בעצמם יום יום את ארוחותי. היו תלמידים שמרוב הניסיון התמחו בכך, והאוכל אשר הם הגישו לו ערב לחיכו ביותר, והשפיע לטובה על הרגשתו ובריאותו.
פעם קרה שאחד התלמידים שטיפל בו במיוחד, עזב ליום אחד את חברון והשאיר במקומו חבר אשר לא היה מנוסה בכך, כשהתלמיד הלז חזר, נודע לו שרבי נתן צבי סבל במשך זמן היעדרו. הוא נכנס מיד למטבח והכין דייסת קוואקר משובחת, עירב בה חמאה טריה שהביא מירושלים, והגיש לסבא רבי נתן צבי. הסבא רבי נתן צבי טעם את הכף הראשונה, ובו ברגע החל לירוק ולצעוק שיש באוכל סם המוות, ורצו להרעיל אותו… בשום אופן לא אכל יותר. באין ברירה הגישו לו אוכל אחר ממצרכים יבשים ויהי הדבר לפלא.
לעת ערב חזר רבי נתן צבי על אותו מקרה, וטען שרצו להרעיל אותו, והכניסו סם המוות בתבשילו, ותוך כדי דיבור התלהב מאד ואמר: "אוי! הרי כאן מעורבת מידת 'מתכבד בקלון חברו'! רעל רוחני כזה עירבבו בתוך תבשילי!"… עתה נתגלה פתרון הדבר! הדייסה היתה טעימה מאד לחיכו, לאחר שסבל במשך היום שעבר. הוא נהנה ממנה הנאה מיוחדת, אולם הוא הרגיש כי אותו תלמיד מתנשא בלבו, שהצליח בזה יותר מחברו ממלא מקומו, אם כן אפוא, זה מתכבד בקלון חברו, שהיא עבירה כה חמורה, משום כך הגיב על הדבר בהתמרמרות כזו, ואסר על עצמו את התבשיל כדי להעמיד את התלמיד החביב עליו על חומרת המידה הרעה הזאת, שכמוה כסם המוות, וכן כדי לדכא את תאוותו שגם בה ראה רעל נפשי ומידה מסוכנת (ספר ואהבת לרעך).