סיפור זה התרחש כשהייתי בגיל עשרים ושבע. תקופת השידוכים היתה קריעת ים סוף אמיתית עבורי, אני לא חושב שהייתי בררן יתר על המידה, פשוט לא הגיעו ההצעות המתאימות ולא הגיע המועד שנקבע. אחרי הצעות כה רבות המסתיימות בלא כלום, אתה בקלות יכול להגיע לידי יאוש. מה עוד שרוב חבריך כבר התחתנו ולאחד מהם יש כבר ילד בן שש.
באחד מימי בין הזמנים של חודש אב, נסעתי לבני ברק להשתתף בחתונה של חבר צעיר. הגעתי לחופה, נשארתי קצת לאוכל ולריקודים, ובשעה עשר יצאתי לכוון תחנת האוטובוס הקרובה לירושלים.
אני פוגש חבר מהישיבה קטנה ומתחיל לשוחח אתו בפתח של בנין. מסתבר שהוא נמצא בשמחת שבע ברכות של קרוב משפחתו. אנחנו משוחחים מעט, ולפתע יורד מישהו מהבניין ואומר לבן שיחי: "מדוע אתה כאן? תעלה למעלה, ממש ריק ועצוב שם". ואז הוא פונה אלי: "תעלה גם אתה, מחכים לך שם".
אני מנסה לומר לו: אולי אתה מחליף אותי במישהו אחר… הוא קוטע אותי: "אני מחפש כעת גברים בשביל להשלים מנין ל'שבע ברכות', אז תעלה. יש שם חתן וכלה שאמורים לשמוח בשבע ברכות אבל כבר עשר וחצי ויש רק שישה משתתפים". אני פותח את פי לענות לו שאני ממהר וכו', ואז הוא מוסיף: "אם תעלה, תקבל פרס, כדאי לך".
את תקופת הפרסים בחיי, כבר סיימתי כשעזבתי את ה'מתמידים' בחיידר, אבל משהו בקול שלו נשמע חביב ותמים, שהחלטתי להיענות. היה זה שבע ברכות בתוך בית פשוט, גם היה זה עלוב למדי שישבו שם החתן והכלה, שני המחותנים, סבא אחד, שני בחורים ועוד כמה תינוקות בעגלה. איש לא שר ואפילו לא דיבר בקול רם. גם לא הושמעה מוזיקה. חשבתי לעצמי, איך הם מתכוונים להעביר כאן את הזמן.
לאט לאט הגיעו בני משפחה בודדים עד שנעשה מניין, ואחר מכן הגיעו עוד ארבעה שאיכשהו נתנו נוכחות בסלון הלא גדול שהיה שם. האיש שקרא לי לעלות לא נרגע: "תשיר משהו", אמר. הסתכלתי ימינה ושמאלה והחלטתי שאין לי בררה. התחלתי עם 'עוד ישמע' ו'מהרה' ולאחר מכן דרומה ל'ענבי הגפן' ו'יזכו לראות בית נאמן'. בשלב הזה הצטרפו אלי מעט מבני משפחת הכלה או בעצם משפחת החתן. מהיכן אדע.
אחרי כמה שירים הוא ניגש אלי ואמר לי בלחש: "תגיד משהו".
מה 'תגיד משהו'? אני לוחש לו חזרה, אתה לא חושב שהגזמת?
"אתה צודק", הוא אמר, "אני יודע שלא הכנת שיחה, אבל עזוב, תתחיל מ'החתן שלנו'…
האם אני יודע על פרשת השבוע יותר מהחתן שלנו? אפילו שכחתי מה פרשת השבוע, אני משיב. הוא אומר לי: "לחתן אין מושג מי אתה ולכן אתה חייב לשמח אותו, ובאשר לזה שאתה לא מכיר אותו, ממתי צריך להכיר את החתן כשמבקשים לומר דברי שבח על חתן… נו, מה הסיפור שלך? תקבל פרס…"
שוב עם הפרס הזה, מה הוא רוצה ממני? העברתי על מידותיי ואמרתי לו: נו, טוב, אני אנסה, אבל שחרר מידע – איפה הוא לומד ומתפלל, חברותות, מסכתות, ראש ישיבה, בן כמה החתן? הוא ענה לשאלותי בקצרה והוסיף שקוראים לו מרדכי.
וכאן אני מתגבר, קם ומפליג בשבחו של אותו מרדכי שמעולם לא ראיתיו לפני כן, ורוב הסיכויים שגם לא אראה אחרי כן. לדבר אני יודע וגם לפרגן, וממילא יצא נאום שכולו שבח וקילוסין לאותו חתן ששמו מרדכי שרק את שמו שמעתי רגעים ספורים קודם לכן, וכעת יצא למרחוק בלמדנותו ויראתו… וביחס לחברים. בנקודה זו העמקתי רבות לדבר ואף הבאתי דוגמאות מהחיים (שאותם שמעתי רגע קודם), שבהן מרדכי הוכיח עצמו כאיש אציל נפש ומיוחד במידת הנתינה.
הדברים שלי עשו רושם רב על הנוכחים, ולמען האמת גם אני עצמי הלכתי שבי אחר אותו חתן מופלא שזה מה שאומרים עליו… כמובן סיימתי שעם חתן כזה אין צורך לחקור מי היא הכלה, כי ברור שענבי הגפן בענבי הגפן ויזכו לבניין עדי עד.
הכל לחצו את ידיי, והחתן הגדיל לעשות ונפל על צווארי וזיכה אותי בנשיקה. אף אחד לא נעמד לדבר אחריי, ונראה היה כי הדרשה הזו הצילה את שמחת השבע ברכות שכמעט הושבתה.
ואז ניגש אלי יהודי שישב לצדי ושאל לשמי. הוא רוצה להציע לי שידוך. "ואיך אתה קשור לחתן?" הוא התעניין.
אני לא קשור לחתן, הבהרתי לו.
"הבנתי", הוא הסיק. "אתה מהצד של הכלה".
שללתי את האפשרות: לא, אני אפילו לא יודע מה שם הכלה ושם משפחתה.
"אז מה אתה עושה כאן?" הוא שאל.
חסד. אמרתי לו. ביקשו ממני להשלים מנין והייתי מעשרה ראשונים.
הוא צחק מלא חפניו ואמר: "כנראה אנחנו קרובי משפחה… תראה", כך הסביר לי אותו אורח, "גם אני עובר אורח שהגעתי לכאן לבקשת אחד הקרובים, ומכיוון ששנינו באותו מצב משפחתי כלפי החתן והכלה, זה כבר עושה אותנו סוג של קרובי משפחה… בקיצור" – המשיך – "רציתי להציע לך את בת אחותי".
מה גורם לך לחשוב להציע את בת אחותך, לפני שאתה מכיר אותי בכלל?
"אומר לך את האמת, ראשית, אחרי הנאום המיוחד שלך, אני קצת מכיר אותך, ואחרי שאני שומע שאתה כאן בהתנדבות – אני עוד יותר מכיר אותך ומעריך אותך; ונקודה שלישית, שפשוט למה לא לנסות?"
אכן, הטענה השלישית הכריעה את הכף. נתתי לו את הטלפון של הוריי והתפזרנו לדרכנו.
כל השאר כבר היסטוריה. מאותו הערב יצא שידוך, וכיום יש לנו שלושה ילדים, חסד ה'.
ומדוע נזכרתי בסיפור הזה? כי לפני שבוע אני פוגש באוטובוס מישהו מוכר. הוא מביט בי ואני בו. "אתה מוכר לי מאיזשהו מקום", הוא אומר.
וגם אתה, אני עונה לו. שנינו מביטים זה בזה. ברור לנו שראינו ושדיברנו ואפילו שהיה משהו נחמד ומצחיק בינינו, אבל לא נזכרים. "נו, נו", הוא דופק על מצחו, וגם אני עושה אותו דבר. והנה הוא נזכר! "זה אתה הנואם מהשבע ברכות של אחי – מוטי, בלי שבכלל הכרת אותו. איך יכולתי לשכוח, מעולם לא שמעתי דברי שבח כאלה על ידי מי שאינו מכיר כלל את החתן. זה היה ערב עגום מאד שלא תרם לשמחת החתן והכלה, ואתה הצלת אותו בהופעתך ובדרשתך".
כעת גם אני נזכר… צחקנו. "אוי ויי", הוא אומר פתאום.
מה אוי ויי? אני שואל.
"הבטחתי לך פרס, זוכר? ככל היוצא מפיו יעשה".
צחקתי. אל תדאג, הקב"ה קיים את הבטחתך. קיבלתי את הפרס שלי…
הוא הביט בי בתימהון ואז סיפרתי לו על המפגש הבלתי צפוי עם אורח קרוא נוסף בתוך שבע הברכות הללו, שהוביל להצעת שידוך עם בת אחותו. אף שיש לך חלק בשידוך, לא יכולנו להזמין אותך, כי לא היה לנו מושג מה שם המשפחה שלכם, את זה לא לחשת לי…
הגעתי לתחנה ואמרתי: סלח לי שאני ממהר. פשוט הפרס שלך הביא עוד כמה פרסים קטנים, ואני חייב למהר לאכול עם כולם ארוחת צהריים…
(האמנתי ואדברה, הובא בגיליון 'קבלת שבת')
