תלמיד שלי, נפתלי גולדשטיין שיחי', נוהג לנסוע אל החיידר באופניו, ואת התפילין שלו הוא מניח בתוך סל שמותקן על האופניים. באחד הימים, כשחזר הביתה גילה שהתפילין אינם. הדבר כאב לו מאוד. הן לא מזמן נהיה בר מצווה, וכבר סיפור כזה… הוא נסע בחזרה את כל הדרך אל החיידר כדי לנסות למצוא את התפילין, ולשווא. מה יעשה?
עמד לו הילד והתפלל מכל הלב לפני הקב"ה, "ריבונו של עולם, נאבדו לי התפילין, ואני כל כך רוצה למצוא אותם. אנא, תזמן לי מצווה של השבת אבדה. אני אחזיר את האבדה, וככה מידה כנגד מידה יחזירו לי את התפילין".
עוברות רק כמה דקות, והנה מבחין הילד בשקית ובתוכה זוג מכנסיים. הופיעו שם שמו של בעל השקית ומספר טלפון. נפתלי הגיע הביתה, והתקשר מיד למספר הטלפון הרשום על המכנסיים. בעלת הבית שאלה את נפתלי היכן הוא גר, אבל נפתלי התעקש שהוא רוצה לבוא בעצמו להחזיר את האבדה, כדי לקיים את המצווה בשלמות.
עם סיום השיחה, מקבלת בעלת הבית שיחה מבעלה, שהוא גבאי בבית כנסת. מספר הגבאי: לפני כמה דקות נכנס לכאן יהודי ממוצא רוסי ובידו נרתיק תפילין. הוא סיפר שהוא מצא את זה ברחוב. שאלתי אותו, האם הנחת תפילין היום? היהודי ענה שלא, ואני הצעתי לו קודם כול להניח תפילין. עכשיו הוא הלך מכאן, ואני שואל אותך, יש לך רעיון מה לעשות עם התפילין האלו?
האישה החכמה שאלה, "מהו השם שרשום על הנרתיק?"
"נפתלי גולדשטיין", אמר הגבאי.
"נפתלי גולדשטיין!" חזרה האישה בתדהמה. "הוא בדרך אלינו. בבקשה תביא הנה את התפילין, ונוכל להחזיר לו אותם". לא חלף זמן ארוך, נפתלי החזיר את האבדה למשפחתו של הגבאי, ועל המקום הושבו אליו התפילין היקרות שלו.
*
יש לי חבר יקר שמתמודד עם צער גידול בנים. יש לו בן, שמואל דב שמו (השם בדוי), של"ע אינו בריא, לא בגשמיות ולא ברוחניות. יום אחד בשלהי אלול תשפ"א, ניגש שמואל דב לאביו ואמר לו, "אבא, אני רוצה להניח תפילין. אתה יכול לקנות לי?"
האבא, שנפשו הייתה מרה עליו מהתנהגותו של בנו, ענה: "נראה לך שאני יכול להוציא בבת אחת כמה אלפי דולרים בשביל תפילין עבורך, רק מפני שהיום התחשק לך להניח תפילין? בוא נראה אותך מניח תפילין מדי יום עד אחרי סוכות, ואז אקנה לך".
מה אנחנו יודעים על התעוררות של יהודי? הוא קיבל תפילין לבר המצווה, נטש אותן אי שם למשך כמה שנים, ופתאום נדלק בו ניצוץ, ואין איש יודע אם זהו מצב רוח חולף, או תפנית אמתית.
אבל הקב"ה יודע…
באותו יום עושה רב של בית כנסת את דרכו לעבר בית מדרש אחר, אליו הוזמן. הדרך אינה ברורה לו והוא מתקשר לנהג מיומן, שיסביר לו איך להגיע ליעדו. הם משוחחים בידידות, ובין הנושאים נזכר פתאום הרב כי בבית הכנסת שלו מונחים תפילין בתוך נרתיק הנושא את השם שמואל דב הכהן גרינשטיין. "כבר כמה שנים שזה עומד שם, והגבאי רוצה לפנות אותן לגניזה. אולי אתה מכיר מישהו בשם זה?"
הנהג אמר שהוא מכיר גרינשטיין שאינו כהן, אך הוא כבר מברר את העניין. הבירור העלה כי התפילין השכוחות הן-הן התפילין של הבחור שמואל דב, הנער שהתעורר מתרדמת הזמן ובדיוק היום ביקש להניח תפילין, לראשונה אחרי כמה שנים.
כמה שאבא שבשמים מחכה לבנו האהוב, ומסובב סיבות למען יניח פארו עליו. כי גם על הבחור הזה אומר הכתוב: 'ישראל אשר בך אתפאר'.
(מתוך גיליון 'השגחה פרטית')