יעקב א. לוסטיגמן
זכה כותב השורות להתקבל לשיחה של הדרכה והכוונה, אצל רבי אלופי ומיודעי, מורנו ראש הישיבה הגאון הגדול רבי צבי כץ שליט"א, ראש ישיבות 'חזון נחום' – 'טל תורה', אשר ידעתי גם ידעתי כי יקבלני בשמחה גדולה ויפתח את אוצרו הטוב להנחיית צעירי הצאן כיצד יש לגשת ללימוד גמרא בדרך המסורה לנו מדור דור, כאשר שמענו גם ראינו שעושה מאז ועד היום עם תלמידיו בישיבות הקדושות, כשהוא עומד על גביהם ומדריכם בדרך ישרה בדרכי הלימוד. הראיון המלא מתפרסם בגליון 'מעלה מעלה',המיועד לבני הישיבות החסידיות בהוצאת ארגון 'אחינו' ומתוכו אנו מביאים כאן קטעים נבחרים.
אם אנחנו מדברים על 'לדעת ללמוד', אומר ראש הישיבה שליט"א, אני רוצה לפתוח בסיפור מעשה ששמעתי מפיו של מרן ראש ישיבת פוניבז' הגאון הגדול רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א, יאריך ה' ימיו בטוב ושנותיו בנעימים.
הגאון הגדול רבי מיכל פיינשטיין התגורר בתל אביב. הוא ביקר אצל השווער שלו, הרב מבריסק זצ"ל, וכשבא להיפרד ממנו, יחד עם ילדיו, הנכדים של ה'ברסיקער רב' זצ"ל, ביקש הגר"מ פיינשטיין מחמיו "גיט זיי א ברכה", נא ברכו את הילדים…
הבריסקער רב לא חסך מהם את ברכתו. הוא נענה על אתר ואמר "זאל'ן זיי פארשטיין לערנען", שיבינו את לימוד הגמרא. כלומר, שידעו ללמוד!
הגר"מ פיינשטיין זצ"ל הסתכל על חמיו במבט משתאה. הוא לא הבין איזו מן ברכה זאת… מברכים ילד ש"תהיה תלמיד חכם", "שתהיה צדיק ועובד ה'…", "שתהיה גדול בתורה".
מה זה "שיבין בלימוד"???, זאת לא ברכה שרגילים לברך…
הרב מבריסק הבחין בתמיהתו של חתנו הגדול, אבל הוא שב ובירך את נכדיו "שידעו ללמוד", פעם שניה ולאחר מכן גם פעם שלישית.
לא הצליח רבי מיכל פיינשטיין זצ"ל להסתיר את תמיהתו הגדולה וביקש מחמיו הגדול, ילמדנו רבינו, לברכה מה זו עושה. איזו מן ברכה זו…
נענה הרב מבריסק ואמר: "בשנים קדמוניות היה בכל עיר מרא דאתרא. ומה עשה המרא דאתרא? הוא היה הרב שפוסק הלכות באיסור והיתר בשר וחלב ובכל עניין, הוא היה ראש הישיבה שלימד תורה לצעירי העיירה, הוא מסר את השיעורים בבית המדרש, הוא היה בודק את הסכינים ואת הריאות של הבהמות לבדוק אם הן כשרות או לא – בעצם הוא היה האחראי על הכשרות. המרא דאתרא היה גם המנהיג של הקהילה, כל דבר שאלו אותו והוא קיבל את ההחלטות בעול ענייני הציבור. כשמישהו היה נקלע למצוקה ורצה ברכה של אדם גדול, למי הוא היה הולך? למרא דאתרא, וגם כשהיו צריכים עסקנות ב'שלום בית' או כל עניין אחר המרא דאתרא היה זה שניהל את הכל.
"אבל בשנים האחרונות החל התפקיד להתפצל. יש רב ויש ראש ישיבה, יש רב של מערכת הכשרות, ויש צדיקים שאליהם הולכים כדי לקבל את ברכתם, ויש כמובן דיין, כל אחד מהתפקידים הללו לקח חלק אחד ממכלול התפקידים שבעבר היה מבצע אותם איש אחד ויחיד, המרא דאתרא של כל עיר ועיר.
"התהליך הזה לא נעצר כאן", אמר הרב מבריסק. "התפקידים התורניים ימשיכו להתפצל עוד ועוד, עד שיגיע יום שבו יהיו גאונים, ויהיה הגאון הגדול בענקים בצד אחד, ובצד השני יהיה מי שמבין בלימוד!!! כלומר, יהיו גאונים אדירים שלא יבינו בלימוד, ולעומתם יהיו תלמידי חכמים שיבינו בלימוד, אבל הם לא יהיו מגאוני הדור.
"לכן אני מברך את הנכדים שלי, לא רק שהם יהיו 'תלמיד חכם'. כי הגאון שאינו מבין בלימוד הוא גם תלמיד חכם. אני לא מברך אותם שיהיו גדולי בתורה, כי הרב שפוסק בהלכות איסור והיתר גם הוא גדול בתורה, אני מברך אותם ברכה ספציפית, שהם יהיו בצד של מי שמבין בלימוד! כמובן הברכה שהם יהיו תלמידי חכמים, אבל כזה סוג של תלמיד חכם, שמבין בלימוד…"
עד כאן המעשה ששמעתי מפיו של מרן הגרב"ד פוברסקי שליט"א, ודומני שמהסיפור הזה אפשר ללמוד רבות, וכל מי שיעמיק בו ויתבונן בזה ימצא בו תובנות מעניינות מאוד.
התובנה שאנחנו רוצים לקחת מהסיפור הזה היא המסר הפשוט שכל אחד מבין ממנו: אפשר להיות גאון ולא להבין בלימוד. כי להבין בלימוד בדרגה היותר גבוהה זה לא מספיק רק לשבת ולהגות בתורה יומם ולילה ולדעת את כל הש"ס על בוריו, להבין בלימוד זה אומר לקבל מפי הרבי שילמד אותך להבין בלימוד, הוא ינחה אותך וידריך אותך איך להבין בלימוד, רק ככה אפשר לגדול לאדם שמבין בלימוד, ועל כך נדבר בהמשך בחלק הנוגע לקבלת התורה איש מפי איש ותלמיד מפי רבו.
- מה זה אומר 'להבין בלימוד'? הרי אם אדם לומד סוגיא שלמה ויכול להיבחן עליה לאחר מכן, חייב להיות שהוא הבין אותה. לא כך?
"יש דרגות שונות של הבנה. יש מי שמבין רק 'מלמעלה' ויש מבין שמבין לעומק. אני יודע שיש הסוברים שהלימוד בעיון הוא איזו המצאה של הדורות האחרונים, ושכביכול בעבר כולם למדו בבקיאות ולא היו מפלפלים בלימוד כמו שעושים היום בישיבות…
"ובכן, אני רוצה לצטט כאן מתוך דברי ה'סדר היום', ספרו של הצדיק הקדוש רבי משה בן מכיר, מגדולי המקובלים בצפת לפני כ-500 שנה. הספר 'סדר היום' התקבל בכל תפוצות ישראל, ה'מגן אברהם' מצטט אותו הרבה, והלכות רבות ומנהגים רבים אנו נוהגים ופוסקים היום כמו 'הסדר היום'.
וכך הוא כותב "דרך הלומד שיש הפרש רב ועצום בין המעמיק לקורא בשטחיות, כי זה מוציא לאור מבוקשו ומוציא משפטו להבין ולהורות חוק ומשפט ותעלומה יוציא אור וטועם טעם העניין מדבש ונופת צופים. מה שאין כן הקורא כאיגרת כי הולך בחושך וכו' ואומר לכל סכל הוא והימים והשנים חולפים ובאים, ולא ימצא אתו לא שכל ולא יושר להוציא מאפילה לאורה ולעמוד על עיקרן של דברים להשיג הכוונה האמיתית שלא יכשל בה.
"וזה היה המנהג לקבוע ישיבות לפלפל בהם סוגיות ודיבורים קשים אע"ג שנראה כאיבוד זמן אחר שאין מוצאין ממנו לא דין ולא משפט, מפני הענין שאמרנו כדי ללמוד להישיר השכל כדי שידע להעמיק בעניינים כאשר יבואו לידו, כדי שיוציא לאור משפטו".
לא רק שהסדר היום כותב שהדרך היא ללמוד בעיון ובפלפול ואמירת סברות, אלא שהוא גם מגנה את הלימוד שלא על פי הדרך הזאת, וכך הוא כותב: "והלומד בענין אחר נצלל במים אדירים והעלה חרס בידו, ומוציא שם רע על חמדת התוה"ק והעמוקה, כי נראה לו שאין ענין התורה כי אם אותו דרש שעולה בדעתו בתחילת עיונו, והוא הפשט הדומה החיצון שנותן האדם על בגדיו החשובים כדי שלא יתלכלכו ולא יראו לכל, כי עיקר התורה סודותיה ורזיה הנסתרים והעמוקים הם נעלמים מעיני הכל בתחלת העיון, עד שמי שיש לו שכל יטה שכמו לסבול הטורח והמשא לעיין יום אחר יום עד שיגלה הענין אשר הוא מבקש והשי"ת בראות טוב כוונתו לידע ולהבין מגלה לו את חפציו, הכל לפי מה שהוא אדם…".
כלומר, אומר ה'סדר היום' שכשאדם לומד גמרא והוא מוצא בה פשט בקלות, גם אם הפשט הזה הוא נכון, וייתכן מאוד שהסברת הכל כמו שצריך, אבל זה רק הבגד החיצוני שמלבישים על הבגדים החשובים והיקרים. זה כמו שמביאים ילד קטן לחתונה, מלבישים אותו בבגדי חמודות, ומעל זה שמים לו סינר בזמן האוכל שלא יתלכלך. האם זה הבגד שהלביש הילד לחתונה??? הפשט הפשוט הזה הוא רק לבוש עליון וזמני, הוא נועד לזה שיסירו אותו ויסתכלו מה קורה מתחת לפני השטח. לא על הפשט הזה התכוונו הנביאים והחכמים כשדיברו בשבח התורה, ואמרו שהיא מתוקה ומאירת עיניים וכו'.
.
- ובכל זאת, יש כאלו שסוברים שאולי הלימוד בעיון לא היה דרכם של החסידים, ושאצלנו נהגו ללמוד יותר בבקיאות.
זאת טעות גמורה, אין לה שום בסיס. מי שיבדוק קצת וישאל ימצא אין סוף מגדולי החסידות שלא רק שלמדו בעיון אלא גם חיברו ספרים על דרך העיון, ואין כאן המקום לפרטם כי כמה שרק נזכיר נשכח רבים אחרים.
לא רק שהלימוד בעיון שייך גם לבחורים חסידיים, אלא שדווקא על פי דרך החסידות יש עניין מיוחד במינו ללמוד בעיון, כי הרי ידוע מה שכותב הרמב"ם: "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה!!! ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן".
כשאדם לומד בצורה שטחית, הוא אולי מבין את הגמרא מלמעלה, אבל כשהוא סוגר את הגמרא, הוא עובר ברגע אחד לעניין אחר ושוכח מהגמרא עד למחרת, כששוב יפתח את הגמרא ילמד את הדף הבא.
לעומת זאת, מי שלומד בעומק העיון, הוא יכול ללכת בדרך ולא לשים לב בכלל למה שקורה סביבו. הוא שקוע בלימוד כדרכם של הלומדים בעיון. כל כולו מונח בתוך הסוגיא, ובעודו הולך ברחובה של עיר הוא מוצא סברות חדשות ופוסל את הישנות, ומביא לעצמו הוכחות ומחדד את הספקות. היש לך אדם קדוש וטהור יותר ממי שכל כולו שקוע בגמרא הקדושה שהיא שיא הטהרה? היש לי שמירת עיניים מעולה יותר מהבחור הזה או האברך הזה שבכלל לא שם לב מה שקורה סביבו כי הוא מונח כולו מכף רגל ועד ראש בסוגיא ד'בר פדא', או ב'תקפו כהן'?
חז"ל אמרו שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל היות שזה 'מפי כתבם', אין לזה דין עדות ולכן אני יכול לומר שאני רואה ממש בחוש יום יום אצלנו בישיבה הקדושה 'חסידישע בחורים' יראים ושלמים, שכל כולם 'איין שטיק חסידות', ואדרבה, הלימוד בעיון לא רק שלא מפריע חלילה להתעלות ביראת שמים ובדרכי החסידות, אלא להיפך, בלי ללמוד בעיון ולהבין גמרא לעומק, אי אפשר להיות 'חסידישער בחור' אמיתי.
איך מסיים שם הרמב"ם במתק לשונו את הדברים שציטטנו קודם על אהבת התורה: "באהבתה ישגה תמיד".
מורי ורבי כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'נתיבות שלום' זיע"א היה מספר שפעם הוא ישב בישיבה של 'ועד הישיבות', וישבו שם כל גדולי הדור, ביניהם היה גם הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל. דנו גדולי הדור בענייני השעה, עסקו בצורכי ציבור, השיחה היתה רווית הוד רק מלראות את כל אדירי התורה שישבו שם, פתאום צעק רבי אהרן באמצע הדיון: "אבל הרמב"ם בהלכות טומאת מת, עדיין סותר את כל זה!".
הרמב"ם בהלכות טומאת מת לא סותר את מה שדיברו גדולי הדור באותה אסיפה, הוא סותר את המהלך שחישב הגר"א קוטלר בראשו תוך כדי. בעודו יושב עם גדולי הדור, הוא שקע לפתע במחשבות בסוגיא שהוא עסק בה באותו הזמן, היה לו מהלך שלם לומר, אבל המהלך הזה לא הסתדר עם הרמב"ם… רבי אהרן פשוט שכח איפה הוא נמצא ומי יושבים לידו, הוא היה שקוע בעולם אחר לגמרי.
רק מי שלומד בעיון מסוגל לשגות תמיד באהבת התורה הקדושה. רק מי שלומד בעיון מסוגל להבין מה המשמעות של "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" כמציאות קיימת, ולא כאיזו סיסמה שנראית כאילו אינה מחוברת למציאות חלילה.