בני ברק, ליל שבת קודש.
עלטה סמיכה מכסה את בית הקברות, אשר ממוקם בשיפולי העיר. הקור והגשם מבריחים את הכול מן הרחובות. מידי פעם נראה חתול, אשר תר אחר מקום מסתור.
מחלונות הבתים הסמוכים בוקעות זמירות שבת. ניגונים חסידיים מתערבבים בלחנים שמקורן בעיירות ליטא, אלו וגם אלו נמסכים בנעימות מזרחיות מרטיטות לב.
לפתע נראית דמות צועדת בלאט. הדמות המסתורית עטופה בשמיכה חורפית וצועדת לכיוון בית הקברות…
האם זה אדם? ואולי זו רק בבואת אדם – כזו שב'סיפורים' פוקדת את בית הקברות?…
היתה זו דמותו של הגאון רבי משה הכהן דוויק זצ"ל. ביתו של רבי משה היה פתוח לרווחה כפשוטו. אנשים רבים מוכנים לפתוח את ביתם לרווחה – אך רק בעבור אורחים נעימים. אורחים מטרידים, יפגשו אצלם במהירות את הדלת מצדה השני…
מי מוכן להושיב בשולחנו שיכור שלא פעם מדיף ניחוחות של אלכוהול?
'פלוני השיכור' פקד את ביתו של רבי משה לעיתים מזומנות. כתובת מגוריו הייתה: בית הקברות 'שומרי שבת' בני ברק. דווקא שם מצא לו השיכור מקום להניח את ראשו. כאשר הציעו לו פתרונות דיור דחה אותן בשתי ידיים. דווקא שם, בין המצבות, הוא הרגיש 'היימיש'.
לך תבין מה חולף בראשו של שיכור…
היה זה בחורף, ורבי משה צייד את 'פלוני השיכור' בשמיכה, כדי שלא יקפא שם בין המתים. כעבור תקופה קצרה התברר לרבי משה שהשמיכה נעלמה מהמקום. רבי משה ריחם על ההלך, אך הוא ניצב בפני בעיה לא פשוטה: היה זה בליל שבת, והוא לא רצה לטלטל. כיצד תגיע השמיכה לבית החיים!
מכיוון שבחוץ היה קר – והרחובות בין כה וכה שוממים – החליט לפתור את עניין הטלטול בצורה מקורית: הוא יתעטף בשמיכה וכך יותר לו לצעוד לבית הקברות…
(ספר זכרון משה עמ' מא, הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה. לתגובות ולחומר נוסף: [email protected])