יום אחד כשהגיע הגה"ח רבי משה וובר זצ"ל לכותל המערבי לשפוך שיח לפני בורא עולם, והנה הוא רואה מתפללים נסערים המתגודדים סביב שוטר צעיר וזועף, שלידו עומד זקן מבועת מאנשי ירושלים. משהתקרב עוד, הבחין כי השוטר מבקש לעצור את הזקן בעוון קיבוץ נדבות, דבר שהמשטרה אוסרת לעשותו ברחבת הכותל המערבי.
להגנתו של אותו מקבץ נדבות אומלל נחלצו אחדים מהמתפללים וניסו לעצור את השוטר מלאזוק את הקבצן ולקחתו ל'קישלה' – תחנת המשטרה הסמוכה לשער יפו, אולם השוטר התעקש והחל גורר את הזקן אל מחוץ לרחבה. הקבצן התחנן על נפשו, סומק קל עלה על פניו של השוטר שאטם ליבו, ואותות של מבוכה ניכרו בפני כל הנוכחים שניסו להתערב, אך ללא הועיל.
ר' משה התקרב אל השוטר וביקש להמתיק עימו סוד דחוף. השוטר שראה לפניו רב הדור צורה המבקש ללחוש לו דבר מה, פנה יחד עם ר' משה אל מחוץ להתקהלות, כשהוא שומר על קשר עין עם מקבץ הנדבות כדי שהלה לא יברח לו.
המשפיע ר' משה לחש באוזנו של השוטר משפט קצר, ולאחר מכן קרה ה'לא יאומן': "אתה משוחרר!" בישר השוטר למקבץ הנדבות, שנשימותיו החלו לחזור לסדרן והצבע חזר לפניו. המתפללים נשמו לרווחה, ורחבת הכותל שבה לשגרת התפילות והמניינים
מן הצד עמד יהודי בר אוריין שהיה עד לכל פרטי המקרה, בנוסף היה גם סקרן גדול. הוא דלק אחרי השוטר וביקש שיסביר לו מה לחש הזקן באוזנו, שנסוג בין רגע ושחרר את פושט היד לנפשו.
השוטר הרהר לרגע, חשב אם לגלות את הסיבה או לא, ואז משום מה החליט לגלות. "פשוט מאד", אמר, "הרב המכובד שניגש אלי לחש לאוזניי: 'רצונך שאעביר לך את חלקי בעולם הבא? אם כן, שחרר את היהודי הזה מיד, וחלקי בעולם הבא מובטח לך!'"
סיים השוטר, ואמר: "גם אם אני מופקד על אכיפת החוק, ואני רואה בחומרה רבה את החצופים שפושטים יד בכותל, אבל על הצעה שכזו לזכות בחלקו של הרב הזה לעולם הבא אינני מסוגל לוותר, ולכן עזבתי אותו לנפשו"…
כשהתפרסם הסיפור, הפליאו גדולי ישראל בגדלותו של החסיד ר' משה, אשר כל ימיו לקח על עצמו התחייבויות ומטלות כמעט על-אנושיות על מנת לסייע לעניים, ולחלץ למודי סבל ממצוקתם, אבל מסירות נפש רוחנית, עד כדי ויתור חלקו לעולם הבא, זו עבודה גדולה ונוראה למאוד, השייכת יותר לשרפי מעלה מדורות עברו, מאשר לאנשים שחיו בדורנו אנו.
(הרב פנחס זרביב, מכון 'למעשה')