עשרים ושתים שנה עברו מאז שנמכר יוסף למצרים, ועד שהתודע לאחיו, עשרים ושתים שנה של סבל בלתי יתואר ליעקב שיוסף בנו שהיה אוהב עליו מכל אחיו נעלם ממנו והוא לא ידע מה עלה בגורלו!
מודע באמת לא טרח יוסף לאחר שעלה לגדולה בבית פרעה, לשלוח מיד טלגרמה או מכתב לאביו בארץ כנען, להודיעו שהוא חי, להודיעו על הדרת כבודו בבית המלך? כיצד נתן לאביו להמשיל לסבול על העדרו במשך עשרים ושתים שנה?
שאלה זו שואל האור החיים הקדוש, והוא מבאר באור שהוא יסוד גדול לחיים – יוסף חשש שמא כשאביו ידע מהמצאותו בארץ מצרים, יברר סיבת הדבר ועל ידי כך יתברר לו מכירתו על ידי אחיו, ויתכן כי יקפיד עליהם ויקללם, ולא רצה יוסף לגרום לאחיו צער ונזק. והוסיף על כך בפירוש הטור על הפסיקתא זוטרתא (פרשת ויחי מח, ז) שיוסף לא גילה לאביו דבר היותו חי אף שידע צער אביו הגדול, כי חשש שכישבוא אל אביו וישב עמו, וישאלו על דבר ישיבתו במצרים וכיצד התגלגל לשם, ואז יצטרך לספר לשון הרע על אחיו ולביישם, וזה הוא לא רצה לעשות בכל מחיר.
מעתה נתבונן! יוסף היה מוכן לותר על כל אוצרות התורה שהיה יכול ללמוד אצל אביו, התגבר הוא על כל רגשותיו העזים לפגוש את אביו, ולו בשביל שלא יצטרך לדבר לשון הרע ולבייש את אחיו ולגרום להם נזק וצער!
מסופר על המהרי"ל דיסקין שהיה סובל ממיעוט סוכר, והיה צריך לשתות תה עם הרבה סוכר בשביל לאזן את רמת הסוכר שבגופו, ופעם הביא לו שמשו תה לשיעור ושם כמה כפיות סוכר כהרגלו, והנה שמה לב הרבנית שליד מיחם התה עמדה שקית המלח במקום הסוכר, ונזעקה לראות את שלום בעלה הגדול, שבטעות שתה כוס תה עם כמה כפיות מלח במקום סוכר, בפרט שזה ממש סכנה בשבילו, שאלו את המהרי"ל מדוע לא העיר על כך, ואף לא נראתה על פניו ולו עיות פנים קטן, ואמר, הלא אם הייתי מעיר על כך, זה היה הלבנת פנים ברבים לשמש.... וזה בכל מחיר אסור. זה ההנהגה להתגבר על הרגשות כדי לא לבייש השני.