פניו של המוכס הטוניסאי היו חמורות סבר. מזה דקות ארוכות שנהג המשאית לא מציג בפניו אישור. הוא לא ייתן למשאית העמוסה להמשיך בדרכה לפני שייווכח שהמכס עבור הסחורות שבה שולם כדת וכדין.
הנהג, יהודי שומר תורה ומצוות, פשפש ולא מצא. הוא כבר בדק את כל הכיסים, הציץ לכל תאי החפצים שקבועים ב'קבינה' שלו, אך את הקבלה לא מצא.
בצר לו פנה בפעם המי יודע כמה לארנק שלו, החל לחפש מחדש. קבלה קטנה היתה מונחת שם, קבלה שזרקה אותו באחת לימי הילדות העליזים שלו ב'אלגריבא'…
*
הסיפור הבא התרחש בבית הכנסת 'אלגריבא' אשר באי ג'רבא, טוניס. מי לא שמע על אותו בית כנסת עתיק אשר נערץ ומקודש בקרב כל יהודי צפון אפריקה. אירע ואחד מילדי הקהילה פלט מילים שאינן ראויות בבית הכנסת, וקולו הגיע לאוזני כמה מהמתפללים. מעבר למעשה החמור גופא, היתה בו גם השפעה שלילית על שאר ילדי בית הכנסת.
כאשר ארע המקרה, ידעו המתפללים שיש להם כתובת שתטפל בבעיה, שקיימת סמכות חזקה שבכוחה לגרום שמעשה חמור כזה שוב לא יישנה. אחדים מהם ניגשו וסיפרו זאת לרב בית הכנסת, ה"ה הגאון רבי מכלוף עידן זצוק"ל, ששימש כרב ודיין באי גרבא.
תכף זימן הרב בפניו את אביו של הילד הסורר, ודרש וחקר אודות מעשה בנו. האב לא הכחיש את המעשה והמתין למוצא פי הרב. "אלף פראנק לטובת בית הכנסת" פסק הרב. המטבע הצרפתי נסחר במדינה מאז שהצרפתים הכניסו את טוניס תחת חסותם לפני כמאה ושלושים שנה.
כאשר שמע האב את הסכום הגדול, נפלו פניו והוא ניסה לעמוד על המקח. "כבוד הרב, מדוע כל כך הרבה? האם הקנס אינו מעל ומעבר?" בלית ברירה נאלץ הרב לומר לו דברים שקודם לכן נמנע מלומר. חכמינו במסכת סוכה דף נ"ו ע"ב מביאים פתגם ששגור בפי האנשים, והוא: 'שותא דינוקא', הדיבורים שהבן מדבר בשוק, נשמעו באוזניו או מאביו או מאמו. באמצעות מימרה זו מסבירים חז"ל מדוע הצדק הוא להעניש את הוריה של מרים בת בילגה בעקבות ביזוי המקדש שעשתה בתם.
אחת הפנים היפות של יהדות טוניס קשורה לכבוד שהם רוכשים למעמדו של רב הקהילה. וכך קיבל על עצמו האב את הדין, ומיד ניגש לגבאי בית הכנסת ושלשל בידיו את סכום הקנס הגדול. הגבאי העניק לו קבלה רשומה על שם הילד, עמה מיהר האב אל הרב כדי להראות לו שקיים את גזר הדין בשלמות.
במשך כמה שנים שמר האיש על הקבלה, וכאשר גדל בנו מסר אותה בידיו. כאשר העניק לו את הקבלה, הסביר לו שמטרתו שהוא לא ישכח לעולם על מה ולמה קנסו אותו בסכום עתק זה. "אני מבקש ממך", אמר האב בהתרגשות גוברת, "לא רק להישמר בעצמך מדיבורים לא טובים, אלא גם אם תיקלע למקום בו נשמעים ניבולי פה או מילים לא טובות – תברח משם מיד".
הבן המשיך לגדול, ובמשך כל השנים שמר מכל משמר על הקבלה היקרה, על הצוואה הפרטית שלו שעלתה לא פחות מאשר אלף פראנק.
לימים נעשה הבן לנהג משאית שעסק בהעברת סחורות מאזור אחד למשנהו במדינת טוניס. לימים נקלע עם המשאית לידיו של שוטר שביקש אישור שהמכס עבור הסחורות שבמשאית שולם כדת וכדין.
הבעלים של הסחורה אכן לא שילם את המכס, ואף אחד לא היה מצפה מנהג המשאית שישלם זאת במקומו. אולם אם חלילה היו מחרימים את הסחורה, היה הבעלים תובע את נהג המשאית ויורד לחייו. בצר לו החל לעשות את עצמו מחפש את הקבלה, שמעולם לא היתה קיימת…
שוטר המכס כמעט יצא מדעתו. "ענדיק טסריח אולה מענדיקס טסריח?!" – יש לך אישור או אין לך אישור?! הוא המשיך לחפש, וכאשר גילה את הקבלה אותה קיבל מגבאי בית הכנסת, הציג אותה בפני המוכס…
הלה רק הבחין בסכום הגדול, 1000 פראנק, ותכף נתן לו להמשיך בדרכו… המוכסים באותו מחוז מרוחק לא שלטו היטב בכתב הערבי בו השתמשו יהודי האי גרבא. במקום שהשוטר יודה בכך שקשה לו לקרוא את הקבלה, העדיפה גאוותו להסתמך על הכיתוב "אלף פראנק" ולשחרר את הנהג מיידית.
הנהג המשיך בדרכו ופיו מלא שבח ותהילה לבורא עולם. רק הוא ידע מהו הפתק הקטן שעמד לימינו בעת צרתו, וכפי שמובא במדרש תנחומא בפרשת השבוע על הפסוק "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהלים לד יד) – "ושמא תאמר שאתה מחסר, אין אתה אלא משתכר". בדבריהם מתייחסים חז"ל לכל הדיבורים האסורים, שאם עלול אדם לחשוב שבהימנעות מדיבורים אלו הוא מפסיד, הרי הוא טועה. "אין אתה אלא משתכר".
את המעשה שמעתי מפיו של האיש שהיה בבית הכנסת ב'אלגריבא'.
(נשלח ע"י ה"ה דוד עידן ירושלים, פורסם בעלון 'איש לרעהו')