כיצד יתכן ששב אדם בתשובה שלמה, ונחשב כטובל ושרץ בידו?
יש שאדם חוזר בתשובה שלמה לפני המקום עם כל דיני ותנאי התשובה, ומכל מקום נחשב כטובל ושרץ בידו, ולא עלתה תשובתו.
דבר זה שייך בעבירות שבין אדם לחבירו שיש בהן גם עבירות שבין אדם למקום, וכגון גזילה וגניבה כמבואר במשנ"ב (סי' תרז ס"ק יג). שכתבו הפר"ח (ס"ק א ד"ה ומ"ש אין, בשם המהר"ש גרמיזאן) והפמ"ג (משב"ז ס"ק א), שכל זמן שלא פייסוֹ ולא נתקן החלק שבינו לבין חבירו, גם החלק בעבירה זו שבינו למקום לא התכפר לו, וכן כתבו המנחת חינוך (מצוה שסד אות לב) והחיי אדם (כלל קמג ד"ה וביותר).
והוסיפו המנחת חינוך והחיי אדם, שאף סדר הדברים מעכב, שתחילה צריך לפייס את חבירו ולתקן בכך את החלק שבינו לחבירו, ורק לאחר מכן לשוב בתשובה על החלק שבינו למקום, שכל זמן שלא תיקן את החלק שבינו לחבירו, אין מועילה תשובה על החלק שבינו למקום.
וביאר החיי אדם טעם הדבר, שבאופן זה שלא תקן את החלק של בין אדם לחברו, הרי תשובתו היא בגדר 'טובל ושרץ בידו'.
דיבור רע כלפי חברו, מתי יש בו רק בין אדם למקום, מתי יש רק בין אדם לחברו, ומתי יש את שניהם?
יש אופן שאין בו אלא 'בין אדם לחברו' וכגון המקניט את חברו בדברים ומצערו בכך – שכתב המשנ"ב (סימן תרז ס"ק יג) שנחשב כעברות שבין אדם לחברו, ואין בו 'בין אדם למקום', ולכך אין צריך לחזור ולהתוודות לעולם, אם פייס חברו והתודה ביום כיפור אחד על כך, וראה מה שכתבנו בזה במדור זה.
ויש אופן שיש בו גם 'בין אדם לחברו וגם 'בין אדם למקום' וכגון המדבר לשון הרע והתגנה חברו בכך ונסבב לו נזק בגופו או ממונו – שכתב החפץ חיים (לשון הרע כלל ד סעיף יב) שהרי הוא ככל עונות שבין אדם לחברו שצריך לרצות את חברו, וכשיתפייס וימחל לו, לא נשאר עליו כי אם העון של בין אדם למקום, וצריך על זה וידוי ותשובה.
ויש אופן שאין בו אלא 'בין אדם למקום' וכגון המדבר לשון הרע על חברו, ולא הוזק חברו בגוף או בממון ולא נתגנה על ידי כך – שכתב החפץ חיים (לשון הרע כלל ד סעיף יב) שלא עבר על עבירה שבין אדם לחברו, אלא בעבירה של בין אדם למקום, במה שעבר על רצון ה' שצוה על כך [וראה בח"ח מהדורת דרשו הערה 85 מה שהביאו מדברי הגר"י הוטנר (ספר הזכרון עמ' שלה) שכתב, שלולי דמיסתפינא היה אומר, שגם מי שאינו מזיק לחברו בפועל, עצם זה שמדבר בגנות חברו, בזה מבטל מחבירו אהבת רעים וזה נקרא הפסד ונזק, וא"כ יחשב כעבירה שבין אדם לחברו ויצטרך לפייסו ולבקש מחילתו. והביא ראיה מדברי החינוך (מצוה רל"א) שהביא מהרמב"ם שכתב, שלאו של מקלל הוא משום המקלל עצמו ולא משום המקולל, כי הקללה אינה פועלת על המקולל, ומ"מ כתב הרמב"ם (פ"ב הלכות תשובה ה"ט) שאם קילל את חברו צריך לבקש מחילה, אף שלא פעל נזק אצל חברו [וראה במשנת ישראל (סי' יא) שהאריך בדבריו].