"וישתמש במידת העצלות, בתאוות הבהמיות, אשר הנאותיהם חולפות מן האדם, וישאר עליו חרפתם בעוה"ז וענשם בעוה"ב" (מסילת ישרים פרק ו)
"ראיתי באחד המקומות בדברי הגר"ח פלאג"י, שאין לך חרפה ושפלות גדולה מזו כמו כשהאדם עושה מריבה ומקפיד על מאכלו שיהא כתיקונו ובזמנו. לבוא עד למריבה על ענייני הגוף, זה מוכיח על התקשרות ואדיקות האדם לחומר.
"וכאן נזכר אני מעשה שהיה באחד מחסידי וצדיקי ירושלים, הצדיק רבי אברהם אהרונוביץ זצ"ל, שזכיתי להכירו, והיה דבר פלא: שכשהיו באים אצלו מבקרים להתברך ולהתחזק, היה אומר: מדוע אתם באים אלי? והלא אני איש פשוט, שאוהב מאכל מסויים (ואיני זוכר איזה סוג מאכל היה תמיד מזכיר). ולא הבנו למה כוונתו ומדוע תמיד משפיל עצמו דוקא בזה שאוהב הוא את אותו מאכל.
"ופעם נזדמן לשאול את בנו על כך, ואמר שאביו מזכיר זאת מפני מעשה שהיה. מיד לאחר נישואיו שאלתו אשתו איזה מאכל להכין לו כשיבוא מהישיבה, וענה שאוהב הוא מאכל פלוני (אותו מאכל שהיה מזכיר). וכששב אותו יום מהישיבה משום מה לא הכינה לו אשתו אותו מאכל שביקש. והוא חלילה לא אמר לה כלום על כך, אלא שהיתה לו קצת הקפדה בלב על כך. וכשהתבונן על הקפדתו בדבר זה התחרט מאד היאך מלאו לבו להקפיד על מאכל, ומיד קיבל עליו שמאותו יום לא יבוא מאכל זה לפיו יותר כל ימי חייו. ולא עוד, אלא קיים גם 'וחטאתי נגדי תמיד' להזכיר שפלותו לבני אדם עד עת זקנותו בכך שאוהב הוא מאכל מסויים זה".
(הרב יעקב ישראל לוגאסי, 'בים דרך')