מספר המחנך הוותיק הגה"ח ר' משה דוד שארף שליט"א מירושלים: פעם אחת, בהיותי תלמיד הישיבה הק' דחסידי בעלזא, נכספה נפשי לשבות בצל כ"ק מרן מהר"א מבעלזא זי"ע. ביקשתי רשות מהנהלת הישיבה לנסוע לתל-אביב, וקיבלתי אישור.
כמדי שבת הסתופפו חסידים רבים בצל הקודש, ביניהם הבחנתי בבחור אחד, תלמיד ישיבת 'בית יוסף צבי דושינסקי', שהגיע אף הוא במיוחד להסתופף בצל מרן זי"ע.
כידוע, היה מרן זי"ע מסיים סעודת רעוא דרעוין במוצאי שבת בשעה מאוחרת מאוד, ולכן היינו חוזרים לירושלים רק למחרת ביום ראשון. גם באותה שבת הבדיל מרן בשעה מאוחרת.
אחר שיצא מרן מה'גרויסע שטוב' נשכבתי לנוח קמעא על אחד הספסלים שהיו במקום, ובבוקר הזדרזתי ללכת ל'יבנה שוהל' לתפילת שחרית. תיכף אחר התפילה פניתי לתחנת הרכבת לחזור ירושלימה. עליתי אל הרכבת והתחלתי לחפש אחר יהודי חרדי כמוני שאוכל להימצא בקרבתו בשעת הנסיעה.
עברתי מקרון לקרון עד שלשמחתי פגשתי באותו בחור חסידי, תלמיד בישיבת מהרי"ץ דושינסקי, שעשה אף הוא את דרכו חזרה לישיבתו בירושלים. לא הכרתי אותו, אך כיון ששנינו שבתנו בצל מרן זי"ע החלנו לשוחח יחד אודות השבת המרוממת שעברה עלינו, ונעמדנו בפרוזדור שלפני הקרון כדי שלא להימצא בקרבת אנשים מהוגנים.
לפתע עבר לידינו הרה"ח ר' אברהם מינסקי ז"ל – מלפנים משב"ק אצל מרן זי"ע, שבאותם הימים היה בחור מבוגר ועבד לפרנסתו, והיה נוהג להגיע מדי שבת לתל-אביב לעשות את השבת במחיצת מרן וביום ראשון היה חוזר ירושלימה. כאשר אך הבחין בנו, החל ר' אברהם לומר לעצמו: "א פלא! א פלא!"… וכולו אומר פליאה והשתוממות.
לא הבנו פשר השתוממותו, עד שבעצמו פתר את התעלומה באמרו: "זכיתי ברגע זה להיות עד לרוח הקודש גלויה של מרן"… וכה סיפר לנו:
"כיון שאני מוכר בבית מרן, הנהגתי לעצמי שמדי יום ראשון טרם נסיעתי לירושלים אני מבקש מהמשב"ק שיזכירני בקודש פנימה לברכת פרידה. בדרך כלל הוא פותח את הדלת ומזכיר אותי באמרו: 'אברהם פארט צוריק' (=אברהם נוסע חזרה).
"גם היום בבוקר ביקשתי מהמשמש שיזכיר אותי, וכאשר אך הזכיר אותי הורה לו מרן להפתעתו שיביא עבורי חתיכת 'לעקיך' כצידה לדרך.
"פנה המשמש לתת לי חתיכת לעקיך, אך מרן אמר לו: 'אולי ימצא אברהם בעת הנסיעה את אחד הבחורים, והלא אף הלה זקוק לצידה לדרך, תן לו אם כן חתיכה יותר גדולה – א גרעסערע שטיקל לעקיך, כדי שיוכלו שניהם לטעום'.
"והנה מרן חוזר ואומר לו שוב: 'אולי ימצא אברהם עוד בחור בדרך. אם כן, תן לו נאך א גרעסערע שטיקל לעקיך, שתספיק לאברהם ולעוד שני בחורים'…
"המשמש נתן לי כמעט חצי עוגת לעקיך, ופטרני לשלום.
"עליתי לרכבת והתחלתי לחפש אחר היימישע בחורים. עברתי מקרון לקרון, וכעת כשפגשתי בכם זכיתי לראות עד כמה היו דבריו הקדושים מדוייקים וברורים, וכעת אזכה לעשות רצון צדיק"…
ר' אברהם הוציא את הלעקיך, והעניק לנו חתיכה מכובדת. טעמנו והשבענו את נפשנו. יצויין, כי הלעקיך היה לנו כמשיב נפש, כי באותם הימים ארכה הנסיעה מתל-אביב לירושלים משך כמה שעות, וכשהגעתי למחוז חפצי כבר סיימו בישיבה ארוחת צהריים, ולולא הלעקיך ששלח מרן לא הייתי אוכל עד לעת ארוחת ערב.
(קובץ 'אור הצפון' החדש, מנחם-אב תשע"ט, הובא בגיליון 'עולם של תשובה' שע"י מוסדות בעלזא)