העיר בני ברק רחשה תכונה. "צדיק בא לעיר", האדמו"ר רבי יואל מסאטמאר מבקר בשעריה. תושבי העיר מנער ועד זקן נאספו לחזות במראה, בו מלווה נשיא העיר רבי יצחק גרשטנקורן, כקטון השמשים, את הרבי הנערץ.
חלפו עברו הרבנים את כל צידי העיר המשמשת בס"ד לתורה וחסידות, ועיני הרבי נצצו משמחה.
והנה, בהראות ראש העיר לאדמו"ר את המקווה החדש בשיכון ה', התפעל מאוד ר' יואלי'ש וביקש בהכנעה: "אולי תסכים לחלוק עימי מזכויותיך בבנין הטהרה הזה?"
תגובת ר' יצחק היתה מפתיעה ומעלה גבה: עיניו נתמלאו דמעות, ובקול משתנק השיב לרבי: "איני יכול", ותיכף נאלם דומיה.
הבין הרבי כי טמון כאן דבר, ולפיכך ניסה בעדינות לברר ולהבין על מה הסערה.
ובהתחשב בכבוד הרבי גולל נשיא העיר וסיפר: "כשהתכוננו לבניית מקווה זה, התחוור לנו, לצערנו, כי אין ולו פרוטה אחת בקופה כדי לממן מטרה נעלה זו. נחלצתי אפוא בעצמי לבוא לעזרת ה' בגבורים ודפקתי על עשרות ומאות דלתות לגייס את הסכום הנדרש, ואולם 'מעשה שטן' – לא הצלחתי להגיע לכדי שיעור סכום מינימום אפי' להתחיל במלאכה. מדוכדך ומותש נכנסתי לבית גביר אחד, שידעתי כי יש בידו לתת את כל הסכום ויותר, אולם הוא דוקא שידר אטימות וכמעט 'השליכני מעבר לחלון'…
"והנה, כשכבר היה נדמה כי כלו כל הקיצין, התעורר הלה והטיח בי: 'אם אתה תסכים לתת לי את כל ה'עולם הבא' שלך, אסכים לתת את מלוא הסכום!'
"כהרף עין הבעתי הסכמתי המלאה.
"העשיר הזדרז להגיש לי דף ועפרון. סופר מומחה נקרא מהרה וניסח 'שטר מכירה' בו הנני מוכר את העוה"ב שלי לאותו נדיב, תמורת תרומת הקמת המקווה בשיכון ה'.
"ומאז", לחש רבי יצחק מבעד למסך הדמעות, "אין לי שום זכות לעוה"ב שאוכל להתחלק בה עם מעלת כבוד תורתו".
"אדרבא", התרגש הרבי הקדוש, "חלק ב'עולם הבא' של אדם שהקדיש גם את העולם הזה שלו וגם את העולם הבא שלו בשביל להרבות הקדושה וכבוד שמים?… – דוקא לחלק בכזה 'עולם הבא' נשגב, שאפה נפשי!"…
(מאוצרו של הגאון רבי ישראל מנחם וינגרטן שליט"א ר"י ישיבת משנת שלמה)