סיפר הגרי"ש אונגר זצ"ל, כי בתקופה מסוימת שכב אביו הצדיק בבית החולים בעיר הבירה פעסט, והוא נסע מהישיבה לבקר אותו בבית החולים. במהלך הנסיעה היה צריך להחליף רכבת בעיר דיור, שם התגורר דודו, וכיוון שנותרו כמה שעות עד לבואה של הרכבת לפעסט, עלה לבקרו.
והנה בבואו לבקר, מראה לו הדוד גלויית דואר שקיבל באותו יום מהרה"ק משימאני זצ"ל, ובה נכתב כדלהלן: "להטביל את פרוסת 'המוציא' בליל שבת ביין הקידוש, וזו סגולה נגד כאב לב. עבד לעבדי ה', שבתי שעפטיל וייס".
הרב אונגר התבונן בגלויה ולא הבין את פשרה. גם המארח, דודו של הרב אונגר, לא הבין כלל, מה פשרה של גלויה זו? בתחילה סבר הרב אונגר שמא כוונת הגלויה הייתה מכוונת ביחס לאביו, שהרב משימאני ידע שהוא עתיד לעבור אצל דודו בדרך לביקור אצל אביו, ולכן שלח גלויה זו. ומשום כך חשש שאביו השוכב בבית החולים, אף סובל ממחלת לב. אולם כאשר הגיע לבקר את אביו מצא אותו כשהוא מחלים ממחלתו ואינו סובל משום מיחוש כלשהו בלבו. וכך לאחר מספר ימים ששהה שם, הבין כי הגלויה לא הייתה מכוונת אליו.
בדרכו חזרה לישיבה, עבר שוב דרך העיר דיור, ועלה לבקר את דודו בשהות שבין החלפת הרכבות, ולהפתעתו מצא את דודו שוכב במטה. הלה סיפר לו, כי כבר הבין את פשר הגלויה… כי הנה בליל שבת, בעיצומה של סעודת השבת, הוא קיבל פתאום התקפת לב עזה, ומיד הבהילו את הרופא, אשר ברגעים הראשונים היה אובד עצות, כיצד לטפל בהתקפה חריפה זו.
לפתע נזכר החולה עצמו בגלויה שקיבל אך כמה ימים קודם לכן, ומיד רמז לזוגתו שעמדה לצידו, שתטבול את פרוסת החלה שנותרה על השולחן בתוך צלוחית היין של הקידוש, ותביא לפיו. ואכן, מיד כשהביאו לו לטעום מפרוסת חלה זו, נרגעה ההתקפה וחלפה עברה לה מול עיניו המשתאות של הרופא.
לאחר בדיקה יסודית, הורה לו הרופא כי אינו זקוק לשום טיפול, באשר לבו תקין ובריא, ורק זקוק הוא למנוחה מוחלטת בשל ההתקפה העזה שעבר.
(גיליון פניני הצדיקים בראשית תש"פ)