זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ ח)
בתפילת שחרית של יום ששי, כשהיו מגיעים לשיר של יום. היה מרן הרח"ם שיינברג זצ"ל מזכיר בחיבה מיוחדת ואומר: "היום יום ששי בשבת", בהתפעלות: "הא, ערב שבת, ערב שבת".
למרות שקידתו העצומה, כשהיו לו ילדים בבית היה מגיע מוקדם ועוזר בהכנת המעשיות לשבת. בנותיו מספרות שבמשך ההכנות היה חוזר ואומר בפיו "לכבוד שבת קודש". כילדות קטנות הכניסה בהם הכרזה זו את חיות ההכנה לשבת קדש, שגם הן בהכנותיהן הרגישו את קדושת השבת.
כאשר היו מביאים לו ממטעמי השבת, היה טועם מזה מעט, כנראה כדי לקיים "טועמיה". כך סיפר רבי אליעזר ווייס, שכאשר זכה במשך שנים ללמוד עם רבנו, היה רבנו טועם טעימה קלה מאד ומוסר לו את השאר.
תפילת מעריב של ליל שבת היו מתפללים בביתו, ונחרט בליבות המתפללים איך בתפילת מעין שבע כשהיה מגיע ל"נודה לך בכל יום תמיד", היה מגביר קול, וכשהגיע ל"ותן חלקנו בתורתך" היה פורץ בבכי, וכן ב"טהר לבנו לעבדך באמת".
לאחר התפילה היה מברך את כל הבאים להתברך בברכת הבנים, יברכך ד' וגו'. רבים היו עולים לביתו לקבל את ברכתו וקיבל את כולם בשמחה וסבלנות למרות שזה ארך זמן רב. בפרט בשנים האחרונות החלו מאות רבות מגיעים מדי ליל שבת, ובירך את כולם בסבלנות, עד החודשים האחרונים בהם נחלש מאד ובירך את כולם בבת אחת.
בסעודה היה טועם מעט מכל מאכל. את שירי השבת היה שר בדביקות. בפרט כששרו "רחם בחסדך" היה ניכר איך הוא חושב על כל מילה, ומבקש בתפילה ותחנונים שיבנה ביהמ"ק וכלל ישראל יצא מהגלות המרה.
לילות שבת התייחדו בלימוד של שעות ארוכות רצופות. פעם הביע את התענוג הגדול של לילות שבת הארוכים של החורף באזני רבי יהודה טרופר. שאלו רבי יהודה למה כוונתו, וענה כי בליל שבת חורפית הוא לומד כשמונה דפי גמרא ברציפות ובלי שום הפרעה, איזה תענוג יש למעלה מזה.
בשבת עצמה לא הוציא מפיו דברי חול. הוא החל בהנהגה זו בערך בגיל שלושים. היה זה כשאחת מבנותיו חלתה, רבנו קיבל אז על עצמו כמה הנהגות לרפואתה, ביניהם תענית דיבור בשבת (ובנוסף, שלא ליטול ידיים רק בסעודת מצוה ועוד). הוא הקפיד על הנהגה זו ולא דיבר דברי חול, וכאשר שאלוהו בעניני חול ענה בלשון הפסוק: "מזמור שיר ליום השבת"… כאשר נצרך לומר דבר מה היה אומרו בלשון פסוק. בשבת אחת ליווהו אברך לקידוש שערך אחד האברכים לרגל הולדת בתו, רבנו לא מצא את הבית ורמז לבן לוויתו שישאל מישהו את הכתובת באמרו: "שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך".
יצויין שלעתים נדירות כאשר סבור היה שיש לדבר, שינה מהנהגתו. כך סיפר הג"ר יצחק אייזיק טנדלר מראשי ישיבת רבנו יעקב יוסף, שפעם היתה שמחה בבית הכנסת ורבנו השתתף בה. בקידושא רבה כיבד כמה רבנים לדבר ואילו את רבנו לא כיבד, ביודעו שנזהר שלא לדבר רק דברי תורה. אולם רבנו ביקש לדבר. הוא היה סבור שנחוץ היה להשמיע דברים ביקרא דאורייתא של החתן.
כמסופר לעיל, רבנו היה מדייק להגיע הביתה שלא להדאיג את הרבנית. פעם הבחינה הרבנית שהוא מאחר ויצאה לחדר המדרגות להמתין לו, וראתה שמשוחח עם אחותה הרבנית אסתר שטרן, עמד ושוחח איתה בנינוחות על דא ועל הא. היו אז בבית שני אברכים שחיכו לו, והיא הסבירה להם: רבנו מעולם לא משוחח בשבת דברי חול, גם איתי לא. אך אחותי אלמנה שנים רבות, וכנראה ראה שהיא זקוקה לכך, ואם כן זה לא דברי חול, זו מצוה של "ולב אלמנה ארנין".
יצויין עוד, למרות שרבינו לא דיבר בשבת גם לא עם הרבנית, בהסכמתה ואצילות מידותיה, היה מאזין למה שסיפרה ברוב קשב. בדרך כלל היתה אוכלת בביתם אחות הרבנית מרת רוחמה שיין ע"ה מאז שנתאלמנה, רבנו היה מקשיב בסבלנות נפלאה למה שסיפרו ורצו שישמע, ורק כאשר סיימו לספר חזר לספר שהחזיק ביד.
לאחר תפילת מנחה בישיבה, לעת רעווא דרעווין, כשהציבור התפזר לאכול סעודה שלישית, היה מתחיל ללמוד מוסר כהכנה לשיחה המוסרית שמסר מזמן צאת השבת הראשון עד זמן ר"ת. אם בשיחת יום שלישי התמקד בעניני בין אדם לחברו, בשיחה זו היה רגיל לעורר בעיקר על חיזוק בתורה ועבודה והיה מזכיר הרבה את הגמ' בברכות [לב:] ארבעה דברים צריכים חיזוק: תורה, תפילה, מעש"ט ודרך ארץ, ופרש"י: שיתחזק בהם תמיד ובכל כוחו.
כמה וכמה תלמידים מספרים, שליוותה אותם תחושה מיוחדת מעלות המנחה והלאה בשעת רעוא דרעוין, שראו עליו רוממות מיוחדת שהשפיעה עליהם לכל השבוע.
בתפילת ערבית קודם עלינו לשבח היה אומר יחד עם בני הישיבה את פסוקי ויתן לך, והיה מקפיד על תפילת ריבון העולמים אב הרחמים שמקורה בירושלמי.
לאחר התפילה היה אחד מתלמידי הישיבה מבדיל ומוציא את כולם ובתוכם רבנו. ראו אז איך הוא מדקדק להקשיב היטב לכל מילה, תוך כדי שהוא מסמן באצבעותיו כמונה מעות להיות בטוח ששמע כל מילה. כשסיימו, תוך כדי שבני הישיבה שרו את "המבדיל בין קודש לחול", היה ניגש בזריזות נפלאה לתלמודו במקומו בביהמ"ד. בתחילה למד את תחילת הפרשה הבאה – נראה שהיה לו ענין בזה לחבר את הפרשיות בתורה – ומיד לסדר הקבוע שהיה לו בשעות אלו, ללמוד בספרי שו"ת. היה זה הסדר היחיד אותו למד בתוך היכל בית המדרש של הישיבה, כדי להיות לדוגמא לבני הישיבה לנצל את מוצאי השבתות בפרט במוצאי שבתות החורף הארוכים, ולא לתת להם לבזבז זמן יקר מתכלית החיים – עמל התורה. ומעניין לציין: היו תקופות שבתחילתו של סדר זה הקפיד מאד ללמוד ברציפות ולא להפסיק גם לשאלות בלימוד וכדו'.
רק לאחר כמה שעות של לימוד בשעה עשר בערך, הלך לביתו לסעודת מלוה מלכה. בסעודה זו השתדל לאכול תבשיל שהתבשל במיוחד לצורך סעודה זו.
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')