"אבל העבודה שהיא מהערת השכל, בטוח הוא מהכשל בה ומחטוא, כי הנפש אינה נמשכת אליה אלא לאחר המית תאות הגופות והגברת השכל עליה, ושמושו בה כחפצו ורצונו" (שער עבודת האלקים פ"ג)
על גדלות נפשו ושלטון דעתו של מרן הגר"ד פוברסקי זצ"ל למלוך על כל מעשיו ואיבריו, מסופרת עובדה נוראה. לפני שנים רבות אירע שבמהלך לימודו נפלה הכיפה מראשו. כשהתכופף להרימה איבד את שווי משקלו והוטח ארצה עם הכסא. כשפונה לקבלת טיפול רפואי התברר שידו נשברה והיה מההכרח לעטוף את ידו בגבס. הגבס עורר שאלה לגבי הנחת תפילין, ובכלל לא הייתה דעתו נוחה מעניין הגבס. רבנו שאל את הרופא מדוע יש הכרח בגבס, והרופא ענהו: כדי שהרב לא יזיז את ידו. אמר רבינו: "לשם מה עלי להזיז את היד אם אין בכך צורך?" – ובמשך ג' חדשים התהלך עם זרוע שבורה ללא גבס ולא הניד אותה כמלא נימה!
תלמידו הגרי"צ ריינהולד שליט"א העיד, שכעבור חודשיים, ברגע הצילום, כשהתברר שהזרוע התאחתה בשלימותה והתברר שהיד לא עשתה שבת לעצמה ולא הוסטה כמלוא נימה ללא שלטון הדעת של בעליה – היתה אורה גדולה זרועה על פני רבנו. ואז, כשזרחו פניו בנהירו עילאה אמר: ב"ה שעברתי את המבחן בשלום.
בנו הגר"ח שליט"א הוסיף, שכאשר נפגע פעם בכתיפו והזהירוהו הרופאים שלא יזיז את ידו הימנית, הציעו בני ביתו לקשור את ידו בלילה, שמא מתוך שינה עלול הוא להזיזה מבלי משים. ואמר רבנו לרופאים שאין חשש כזה אצלו, והוא יכול לשמור ע"ז גם בשינה. וכך אכן הווי, לפליאתם של הרופאים איך שרבנו שלט שליטה ללא מיצרים על גופו.
(המבשר תורני תרומה תשע"ב)