יום שני ד' בכסלו תשע"ט
מדוע מותר לכתוב את התורה שבכתב שלא על גבי קלף?
מעיקר דין התורה, אסור לכתוב את התורה שבעל פה, דהיינו המשנה, הגמרא וכל ספרי רבותינו; וכן את הברכות, הנחשבות כתורה שבעל פה. ואת התורה שבכתב, דהיינו אפילו פסוק אחד מהתנ"ך – מותר לכתוב רק בלשון הקודש, ב'כתב אשורי' (– כתב סת"ם), על גבי קלף, ובדיו. וכן אין לכתוב חלק מאחד מספרי התורה שבכתב בפני עצמו, אלא יש לכתוב ספר שלֵם. וכתָב שנכתב שלא בהתאם לדינים אלו – אסור לקוראו.
ברם, במשך הדורות, ראו חכמים שהתמעטו הדעת והזכרון, וכן ראו שאין כל העם בקיאים בלשון הקודש, (ויתכן שהעם גם לא היו בקיאים בכתב אשורי), ועלולות התורה והבנתה להשתכח מישראל; וסמכו על הכתוב בתהילים: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' – הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", דהיינו שכאשר עת לעשות למען השי"ת ותורתו, מותר לעבור על דברי תורה; והתירו לכתוב הן את התורה שבכתב והן את התורה שבעל פה והברכות, בכל לשון, בכל כתָב, ובכל דבר, דהיינו אפילו שלא בדיו, ושלא על גבי קלף. וכן התירו, משום 'עת לעשות לה'', לכתוב חלק מאחד מספרי התנ"ך בפני עצמו.
[שו"ע שלד, יב ו־יד, משנ"ב ל, לא, לג, לט ו־מ, ושעה"צ כו; ביאורים ומוספים דרשו, 28 ו־30]
מדוע נהגו להדפיס ספרים רבים ב'כתב רש"י'?
בהמשך לאמוּר – הפוסקים כתבו הגבלות שונות להיתר הנ"ל: א. מכיון שההיתר הוא רק כדי 'עת לעשות לה'', מותר לכתוב דברי תורה או ברכות רק בלשון ובכתָב שישראל שבאותו מקום בקיאים בו.
ב. יש מגדולי האחרונים שכתבו שכל דברי תורה שאין כוונת כתיבתם – או ההדפסה בזמננו – לשם שמים, ואף אם אין בה כוונה לרעה, וכגון שאדם הבקי במלאכת התרגום מתרגם ספר מספרי הקודש כחלק מעבודתו, ולא לשם לימוד – אסור לכותבם ואסור לקוראם, כיון שאין בכך 'עשייה לה''. ויש חולקים.
ויש אומרים שבכתב שאינו אשורית מותר לכתוב אף כשאין כוונתו לשם שמים; ויש מפוסקי זמננו שכתב, שאולי משום כך נהגו במשך מאות בשנים להדפיס את כל החיבורים בכתָב הנקרא 'כתָב רש"י', שבניגוד לכתב המרובע, הוא אינו דומה לכתב אשורי.
ג. כתיבת התורה שבכתב כהלכתה, מותרת בכל מקום, ואף שלא לשֵׁם שמים.
ד. ספר שמעורבים בו דברי קדושה וכפירה – אין בכתיבתו משום 'עת לעשות לה'', ואסור לקרוא בו, ואף טעון שריפה, (וראה בשולחן ערוך להלן, כא).
[שו"ע שלד, יב, ומשנ"ב לא ו־לה; וראה ביה"ל ד"ה בקיאים; ביאורים ומוספים דרשו, 32 ו־36]
מה מותר להעביר לבית השכנים בשעת שריפה בשבת?
חכמינו ז"ל התירו להוציא מבית שפרצה בו שריפה בשבת – למקום שאין בו איסור מלאכת 'הוצאה' – מזון הנדרש לשלוש סעודות לכל בני הבית, וכן משקאות, כלים, ובגדים (שלא כדרך לבישה), הנצרכים לשבת. ואסרו להוציא דברים נוספים, מחשש שמא מתוך עיסוקו בהצלת רכושו, ישגה ויעבור על איסורי שבת לצורך הצלתו.
ונחלקו הפוסקים: יש אומרים שאיסור זה הוא רק כאשר בנוסף לחשש האמוּר, קיים גם חשש שהמוציא ייכשל באיסור מלאכת 'הוצאה', וכגון ברחוב שיש בו עירוב והוא סמוך לרשות הרבים, ודומה לרשות הרבים, ויש לחשוש שיוציא גם לרשות הרבים; ולפיכך, מותר להוציא דברים נוספים לבֵית שכֵנו, כיון שהוא מקורֶה ואינו דומה כלל לרשות הרבים; וכן מותר להוציאם לחצר פרטית, שלמרות שאינהּ מקורה, הריהי כחדר נוסף בביתו, ומחדר לחדר בוודאי מותר להוציא ככל שיחפוץ.
ויש חולקים וסוברים שאיסור הוצאת דברים נוספים אינו מותנה בחשש למלאכת הוצאה, ולכן אסור להוציאם אף לבֵית חבירו או לחצר פרטית. ולהלכה, יתכן שניתן להקל כדעה הראשונה.
[שו"ע שלד, י-יא, ומשנ"ב כה, כז, כח ו־כט]