"ונדבר עתה מענוות המעשה, והיא תתחלק לארבעה חלקים: בהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות ובורח מן הכבוד, בחלוק כבוד לכל" (מסילת ישרים פרק כב)
סיפר החסיד ר' א', מהמסתופפים בצל הקודש אצל האדמו"ר מטאלנא זצ"ל:
שנה אחת בחג הסוכות הגיע למרומי בית וגן יהודי אורח מחו"ל, אשר שמע שיש 'יהודי טוב' בבית וגן, הרבי מטאלנא, וכדאי לראותו. האורח הגיע כשעה לפני תחילת התפילה, והרבי זי"ע היה לבדו בסוכת בית המדרש בהכנותיו הרבות לתפילה ולנענועים. כידוע לכל, הרבי זי"ע אע"פ שהיה נסתר גדול בכל דרכיו, היו דברים שהיה קשה לו להסתיר, ואחד מהם היה תורת הנענועים, שכולם ידעו וראו כל שנה את ההכנה הגדולה ואת העבודה העצומה ואת הכוונות בדבקות בעת הנענועים.
ברגע שהרבי ראה אדם זר שאינו מכירו, ידע מה עליו לעשות, להשפיל עצמו. קיבלו הרבי בסבר פנים יפות ובשמחה עצומה, ואמר לו שטוב עשה שבא מוקדם, ממש כשליח מלמעלה, כמלאך המושיע, ושיבר את אוזנו שבגילו המבוגר עלול הוא לשכוח הרבה דברים, וטוב עשה שיהיה לו לעזר… ותיכף ומיד התיישבו ללמוד את ההלכות מתוך ספר קיצור שו"ע, והרבי 'אינו מבין כלום' ושואל בתמימות שאלות, והיהודי האורח שמח לעזור לרבי שאינו יודע את ההלכות…
אח"כ ליתר שאת ביקש ממנו הרבי זי"ע, שבשעת הנענועים יעמוד לידו ויראה לו את הצדדים שצריכים לנענע, שלפעמים הוא מתבלבל בסדר… והיהודי לא ידע כיצד להודות לה' על הזכיה שנפלה בגורלו להיות לעזר לרבי שלא יתבלבל בסדר הנענועים.
וכך היה. בעת התפילה היה היהודי הזה לעזר לרבי, וכל הקהל הקדוש עוצר פיו מלשחוק. מה רואים הם? האם באמת צריך הרבי לעזרה? הרי למעלה משמונים שנה מסתדר הרבי לבדו, ואך רק אתמול היה הכל בסדר, בלא עזרה, מלא בכוונות נעלות, כולו בשמים. והבינו כולם מה כאן היה, עוד סיפור קטן אצל הרבי מטאלנא אבל גדול מאוד אצל האנשים – של ענווה מרובה של הרבי.
מסיים ר' א' ואומר: לקח לי הרבה זמן לשכנע את האורח שהרבי רק עשה הצגה ולא היה צריך לעזרתו, אלא מחמת ענווה מרובה עשה כל זאת. ההצגה שעשה הרבי זי"ע הייתה חזקה פי מאה מדבריי, והיתה לי עבודה קשה להחזירו למציאות האמיתית. כה גדול היה הרבי זי"ע בלהקטין עצמו ולהשפיל עצמו, עד שכולם היו משוכנעים בדבריו.
(אמרתך חייתני)