אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ (במדבר יד, ט)
שנה אחת בשבת קודש פרשת שלח, בשעה שקרא האדמו"ר בעל 'דברי שמואל' מסלונים זי"ע בתורה, זעק בהתלהבות רבה את הפסוק "אך בה' אל תמרודו"!
באותה שעה היה שם החסיד הנודע רבי מענדל וועג זצ"ל מטבריה, שהגיע להסתופף בצילו של הרבי, וקריאה נוקבת זו חדרה ללבו. פסוק זה, בניגונו של הרבי, נהפך מאז לחלק ממהותו, ותמיד היה חוזר עליו ומשננו בפיו: "אך בה' אל תמרודו… אך בה' אל תמרודו".
עברו כחמישים שנה. ביום שני פרשת שלח, יום שבו קוראים בתורה, ישבו בני חבורת החסידים בטבריה בבית מדרשם לאחר תפילת שחרית ושוחחו בדברי תורה וחסידות. חתנו של רבי מנדל, החסיד רבי יעקב פוקסמן זצ"ל, תיאר איך שחותנו זצ"ל היה חוזר תמיד על קריאת הרבי "אך בה' אל תמרודו"…
בתוך החבורה ישב אז החסיד רבי מוט'ל בוימל זצ"ל, שלמשמע תיאורו של רבי יעקב התלהב ביותר, ורוחו נסערה בקרבו באש קודש ובהרהורי תשובה. לאחר מכן, כשיצא רבי מוט'ל מביהמ"ד, פגע בו רכב ועל אתר השיב את נשמתו ליוצרה.
בימי השבעה, כאשר בא האדמו"ר ה'ברכת אברהם' מסלונים זי"ע לנחם את האבלים, סיפרו לו בני המשפחה כי אביהם נסתלק מתוך הרהור תשובה, כשנתעורר משמיעת תיאורה של קריאת הרבי ה'דברי שמואל' זי"ע "אך בה' אל תמרודו".
נענה ה'ברכת אברהם' ואמר: הביטו וראו את כוחם של צדיקים, שעוררו את העם לתשובה בזעקת "אך בה' אל תמרודו", ולאחר חמישים שנה עדיין חוזרים חסידים על קריאה זו באותה התלהבות, ומתעוררים ממנה לתשובה!
(ע"פ באר הפרשה)