"ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים" (לט, ט)
עד כמה שהיראה מפני הדר-גאונו של השי"ת תהיה יותר מוחשית בלבנו, היא גם תשפיע על המעשים שאנחנו עושים. עיקרה של היראה הוא לחוש, עד כמה שאפשר, את מציאוּת הקב"ה בעולמו, ולהגיע להרגשה של ממש שהוא-הוא מנהיג את העולם, ואין בלתו.
רק כך נגיע גם למסקנה ברורה, שכאשר השי"ת אומר לנו שדבר מסויים 'אסור לעשות', אזי מדובר באיסור מוחלט! באיסור שאין להפר אותו בשום אופן שבעולם! – כי אנחנו יראים להפר את רצונו של מי שאמר והיה העולם!
שהרי בכך מתמצֶה ההבדל העיקרי בין מי שיראתו היא יראה מוחשית, ובין היהודי 'שלמד בחיידר' שצריך לירא מהשי"ת. בעוד שהראשון ישתדל בכל כוחו לעמוד בעוז ובאמונה נגד כל הפיתויים לעבור על רצונו של הקב"ה, הרי שהשני יתפתה מכל דבר קטן. כל קושי העומד בדרכו, וכל מחסום זניח פוגם כבר בשמירת המצוות שלו.
הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, סיפר מעשה מופלא שהתרחש אצל הרבנית רוט, זוגתו של הגאון רבי יוסף רוט זצ"ל, מייסד מוסדות 'בית דוד' בבני ברק.
כאשר הציעו אותה, כנערה, לשידוך במשפחת רוט, התעניין אביו של הגר"י רוט אצל השדכן במעשיה ובתכונותיה של הבת המוצעת. אנחנו מדברים על תקופת מלחמת העולם השניה, כשמשפחת רוט התגוררה בחו"ל.
כיצד אטלטל בלי עירוב?
אחד הסיפורים שסיפר השדכן לאבא היה כדלהלן: בשבת-קודש אחת, עברתי ליד בית הכנסת בעיירה, וראיתי נערה צעירה ממתינה בחוץ בקור עז. כאשר שאלתיה למי היא מחכה בקור שכזה, השיבה לי שבגלל המחסור בלחם בימי המלחמה, מחלקים השלטונות לחמים בקצבה מצומצמת מאוד.
"אתמול", ממשיכה הנערה לספר, "קיבלנו הודעה שהחלוקה תתקיים היום, בשבת-קודש, במקום פלוני. למותר לציין עד כמה היתה פת זו חשובה לחיוּתה של כל משפחה, בתנאי הרעב האיומים ששררו באותה תקופה.
"אבא שלח אותי שאקח את הלחם", סיפרה, אבל אני נתקלתי בבעיה: "כיצד אטלטל את הלחם בחוצות העיירה, שאין בה עירוב?! עמדתי וטכסתי עצה מה לעשות, כדי לא לעבור על חילול שבת. חשבתי וחשבתי, עד שעלה בליבי רעיון.
"אני אמתין כאן ליד בית הכנסת, עד שתעבור במקום אשה גויה, ואז אבקש ממנה שתביא לי את הלחם ממקום החלוקה, ובתמורה אתן לה חלק מהלחם. לאחר שהלחם יגיע אליי, לבית הכנסת, אחביא אותו כאן במקום-סתר, ובמוצאי השבת אשוב לקחתו…
"עכשיו אני ממתינה לגויה שתביא לי את הלחם", סיפרה מי שעתידה להיות הרבנית של אחד מגדולי הרבנים בבני ברק.
הסיפור של השדכן עשה רושם אצל אביו של הגר"י רוט, וכמובן שבתוך זמן קצר נשברה שם צלחת.
ואנחנו נלמד מכאן מה פירושה של יראת שמים מוחשית. הרי אלף ואחד תירוצים היו יכולים לעבור במוחה של הנערה הצעירה, כדי לשכנעה ללכת ולקחת את הלחם, ולטלטלו!
ולמרות הכל היא מרגישה שאם הקב"ה אמר לא לחלל שבת, אזי אני צריכה להשקיע את מירב המאמצים, על מנת להגיע למצב שבו יהא בידי להביא את הלחם למשפחתי, בלי לחלל שבת.
מרן הגרא"מ שך הקשה שאלה עצומה, וציין שמי שיאמר תירוץ – תהיה זו סגולה שיתארס
דיברנו על שידוך, והנה סיפור מופלא ביותר על שידוך נוסף שנעשה בדרך פלאית. סיפור זה הושמע באוזנינו על ידי אחד מהת"ח המובהקים ביותר של רמת אלחנן, ששמע את הדברים היישר מהמקור.
בחורף תשע"ט יצא לאור קונטרס 'יגיעת ערב' על מסכת בבא קמא, המכיל את תמצית שיעוריו של ראש ישיבת פוניבז', מרן הגרא"מ שך זצ"ל. השיעורים נערכו ע"י הרה"ג רבי מאיר הרשקוביץ מכולל פוניבז', שנכנס במהלך החורף אל מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל, והביא לו את חוברת השיעורים.
הבן, הגאון רבי יצחק שאול קנייבסקי הראה לאביו שבעמוד קמ"ו הובאה שאלה עצומה שהקשה מרן הגרא"מ שך, ובסיומה אמר מרן זצ"ל שמי שיאמר תירוץ על שאלה זו – "זהו סגולה צו ווערן א-חתן" (סגולה להיות חתן!!!).
למשמע הדברים, הפטיר מרן הגר"ח זצ"ל ואמר: "כיון דנפק מפומיה דמר"… דהיינו, כיון שיצאו הדברים מפיו של מרן הגרא"מ שך, ראויים הם להתקיים…
והנה, אחד מחשובי הבחורים בישיבת 'ארחות תורה', שהגיע לגיל 28, מסר 'חבורה' על הסוגיה האמורה, והציע לפני חבריו 2 תירוצים ליישב את קושייתו של מרן ראש ישיבת פוניבז', כפי שהובאה ב'יגיעת ערב'. שבועיים לאחר מכן זכה הבחור להתארס עב"ג, על אף גילו המבוגר…
התירוצים נכונים…
הת"ח בכולל פוניבז' אמרוּ בהתפעלות, שמלבד עצם ההתרגשות שאחזה בהם, על קיום ההבטחה של מרן הגרא"מ באופן מיידי, אפשר לראות בכך הסכמה של מרן ראש הישיבה זצ"ל על עצם התירוצים של הבחור, שהם נכונים. שהרי בוודאי מרן זצ"ל לא התכוון שה'סגולה' תתקיים גם אם התירוץ לא ישביע את רצונו…
אבל רגע-רגע, עדיין לא סיימנו. הבחור הרי אמר 2 תירוצים על השאלה… ובכן, מספר ימים לאחר אירוסיו-שלו, התארסה גם אחותו, שגם היא הגיעה לגיל מבוגר מאוד…
ולכאורה, מהיכן לקוחה הסגולה, שהאומר תירוץ על שאלה ימצא את זיווגו? הרי כל דבריו של מרן הגרא"מ שך היו שקולים ומדודים, ואם הוא אמר שתירוץ על קושיא זו היא סגולה להתארס, הרי שיש לזה מקור! ובכן, מה הוא המקור שאמירת חידושי תורה, או תירוץ חדש על קושיא, היא סגולה להיוושע באירוסין?
והנה, נאמר במסכת יבמות (ס"ג ב'): "בן עזאי אומר, כל מי שאינו עוסק בפרו ורבו, כאילו שופך דמים, וממעט הדמות… אמרו לו לבן עזאי, אתה נאה דורש ואין נאה מקיים [שהרי בן עזאי לא נישא]! אמר להן בן עזאי, ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה"… וצריך ביאור, וכי בגלל שנפשו חשקה בתורה, מותר לו לבטל מצוות עשה מהתורה? וכי גם ממצות סוכה ותפילין ייפטר בגלל חשקת התורה?
ניחומים נפלאים
על שאלה זו השיב בגליוני הש"ס וז"ל: י"ל שקיים בלימוד תורתו מֵעֵין מצוות פרו ורבו, ושבת, שההלכות שנתחדשו ע"י לימוד תורתו כתולדות בנים היו לו, וכמבואר במסכת ברכות (מ"ז ב') 'שנים ושבת מצטרפים לזימון', כלומר שני אנשים האוכלים יחד בשבת יכולים לזמן בצירוף השבת.
"ומקשה הגמ', וכי שבת גברא? אלא אימא, שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה – מצטרפין. ובתוס' הרא"ש שם כתב: 'שני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה בתוך הסעודה מצטרפין, שההלכה חשובה כשלישי', עכ"ל הרא"ש. אלמא דההלכה הנולדת מאת התלמיד חכם כתולדת גברא חשבינן ליה", עכ"ל גליוני הש"ס.
ואלו ניחומים נפלאים, שגם חידושי תורה נחשבים כאילו קיים פריה ורביה, עד כדי כך שיוכל לזמן עם דברי התורה.
ואולי זו היא כוונת הנביא: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי, ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות". אלו הם דברי נחמה לסריס, כי השבת שהם שומרים אותה הרי היא כאילו ילדו בן, וכפי ההוה-אמינא דהשבת מצטרפת לזימון, וגם הלומדים תורה ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי, שהיא תורה שבע"פ, שעל זה כָּרַת השי"ת ברית עם ישראל, נחשב גם הוא כעין שילד בן.
*
לאור זאת יש לומר, שאי מי שאין לו בנים, נחשבים דברי התורה שמחדֵש כאילו יָלַד, כלומר שדברי התורה נחשבים לו כתולדותיו, כל שכן שדברי תורה שאומר, יש להם סגולה שאכן באמת יישא אשה ויהיו לו עוד תולדות. ב'ווי העמודים' הובאו עוד מקורות לסגולת-האירוסין של מרן זצ"ל
***
אם חשבנו שבמהלך השנים סופרו כבר כל הסיפורים על ה'חפץ חיים', הנה לפנינו סיפור מרתק שלא פורסם עד כה, המובא בספר 'שדה צופים' של הגר"א פרידמן, ממקורביו המובהקים של מרן הגר"ח קניבסקי.
הרב פרידמן מצטט את הסיפור מתוך הקונטרס 'זכרונותיו של איש פשיסחא', שם הביאו את המעשה בשם הרה"ח הישיש רבי משה בוים ז"ל, שהאריך ימים יותר מ-100 שנה, והיה מוותיקי בית ווארקי ואמשינוב.
ר' משה זכה לארח בימי אברכותו את מרן הח"ח במשך כמה ימים, בעת שנדד ברחבי העיירות כדי למכור את ספריו, ועדיין לא יצא שמו וטיבו בעולם.
וכך תיאר רבי משה בוים את פרטי הסיפור, לאחר יותר מ-80 שנה מאז התרחשותו, כשהכל עומד חי מול עיניו:
"בעת ששהיתי בבית חותני הנגיד בעיר ראדום, והייתי סמוך על שולחנו, ביקשתי וקיבלתי ממנו רשות להכניס תחת קורת-ביתו-ביתנו, כל אורח נכבד שיעשה רושם של ת"ח ויר"ש.
"והנה, יום אחד הגיע לבית החסידים שבעיירה, יהודי ליטאי בלבוש פשוט ודל, כשהוא נושא עימו חבילות של ספרים. הושטתי לו את ידי ל'שלום עליכם', וכהרף-עין תפסתי שהוא לא סתם מוכר ספרים…
"שאלתי את האורח מאין הוא מגיע, והוא השיב 'מהעיירה ראדין'. כששאלתיו אם יש לו בקשה כלשהי, השיב שהיה מעונין להשאיר את חבילות הספרים בבית החסידים המקומי, עד שיצליח למכרם.
הסברתי לו שהמקום אינו שמור כל-כך, ולכן הצעתי ליהודי הליטאי הלא-מוכר, להיות אורחי בביתנו, ושם אף אתן לו מקום נוח לאחסון הספרים.
"היהודי הסכים, ובא למעונו של חותני שהיה בית רב-מידות, כמנהג הנגידים. כשהגשתי לפניו לאכול, סירב, בהסבירו שהוא נוהג לאכול רק פת-קיבר עם קפה שחור…
"נתתי לו את מבוקשו זה, והוא התארח מספר ימים בביתנו, כשבמשך כל היום היה מסבב בבתי הכנסת בעיירה, כדי למכור את הספרים שהביא עימו.
"עם התקרב יום השבת, שאלתי אותו מה הוא מתכונן לעשות באשר לסעודות בשבת, והאורח ביקשני שאגלה לו מי הוא השוחט שלנו, ואז יעשה עליו בירור, ואם הכל יהיה בסדר – יאכל אצלנו.
"אני אישית", סיפר הרב בוים, "התפעלתי מאוד מהקפדת האורח על כל מצוה ומצוה, בדקדוקיה. ואכן, הח"ח בירר על השוחט, ואכל אצלנו ביום השבת.
"ייחדנו לו לשבת חדר מיוחד שלא הודלק בו אור, ובליל שבת תיכף לאחר הסעודה נכנס לשם וסגר הדלת אחריו, אם כי השעה היתה עדיין מוקדמת למדי.
"הטיתי את אוזני ושמעתי שהאורח מסתובב בחדר הלוך-ושוב, והנה אני שומע אותו משנן בעל-פה פרקי משניות מתוך מסכת 'קנים', בניגון מתרונן.
"לא התעצלתי, והוצאתי מהארון את ספר המשניות על 'קנים', כדי לבדוק האם הוא אכן זוכר את המשניות כלשונן… והשתוממתי מבקיאותו ודייקנותו המופלאה, כאשר חזר על כל משנה, עם המפרשים שלה, וקלע אל חוט-השערה ולא החטיא אף בשינוי קל.
"לאחר שנים, משגיליתי את שמו ושִׁמְעוֹ של ה'חפץ חיים', והתברר לי בעליל שהיה זה היהודי הליטאי שהתארח בביתנו – הנני מתמלא תמיד בגיל וחדוה, על שזיכני הקב"ה לארח ת"ח וצדיק כה מפורסם, שכל היהדות העולמית היתה חרדה למוצא פיו".
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)