חבר טוב שלי הוצרך פעם לעבור טיפול רפואי אצל רופא בתל אביב ברחוב דיזינגוף, כשהגיע, אמר לו הרופא: "היה היום עומס מיוחד. כל התורים התעכבו, תבוא עוד שעתיים".
האיש חיפש ומצא בית כנסת סמוך ונכנס להתפלל מנחה. אחרי התפילה נתן הגבאי דפיקה על הבימה ואמר: "מגיד השיעור מבני ברק התקשר והודיע שהוא לא יכול לבוא היום. תפלת ערבית בעוד חצי שעה. הציבור יכול לצאת לגינה הסמוכה ולחזור לערבית".
חברי, יהודי תלמיד חכם, פנה לגבאי ואמר לו: "אני יכול ללמד במקומו". הגבאי נתן שוב דפיקה: "רבותי! יש מגיד שיעור", וכלם התיישבו בחזרה.
הוא פנה לאחד מבעלי הבתים ושאל: "מה אתם לומדים?" והלה השיב: "משניות קנים". אלו בין המשניות הכי קשות בש"ס. סיפר לי החבר: "הסתכלתי על המשניות כמו קוף בבני אדם, לא ידעתי אם זה אנגלית או לשון הקודש… איך קוראים כאן? מה אני עושה חצי שעה?"
"למזלי", המשיך וסיפר, "אחזו אז בפרשיות הראשונות של חומש שמות והתחלתי לספר להם על מכת כינים. חשבתי שזה יעבוד… אך חיש מהר התבדיתי: קם אחד, עם קפוצ'ון, לובש מכנסי חאקי קצרים, סנדלים תנכיות בלי גרבים לרגליו, ואומר לי: "רבי! כאן זה לא שיעור בפרשת שבוע! זה שיעור משניות. אם אתה לא יודע – למה אתה אומר שאתה יודע?"
מה אני עושה?
ואז, לא יאומן מה שראיתי בעיניים:
האיש ניגש, התיישב לידי, ואמר לי: כבוד הרב! אולי נלמד ביחד. בא ננסה'. הוא התחיל ללמוד את המשניות, ממש קילורין לעיניים. עבר מהברטנורא לר"ש, מהר"ש לברטנורא, אילו הסברים מתוקים, אחזתני תדהמה. לא ראיתי דבר כזה מעולם. כשנגמר השיעור נשקתי אותו בפני כולם. שאלתי אותו: "רבי, אלופי ומיודעי – מה אתה עושה כאן?"
והאיש סיפר: "לפני ארבעים שנה באתי מחו"ל מתוך כוונה לגור בקיבוץ חילוני. חבר אמר לי: מה לך ולקיבוץ? לך לישיבה בכפר חסידים, יש שם אוכל טוב. תתנדנד בתפלה ובלימוד ותקבל אוכל', הגעתי לישיבה בשעה תשע וחצי בערב, וראיתי את רבי אל'ה יושב עם סטנדר ולומד, שאלתי אותו אם אני יכול להיכנס לישיבה, הוא השיב לי: 'כן', והוסיף ושאל: 'אפשר לבחון אותך"? השבתי: כן. הרב יכול לבחון אותי על מה שהרב לומד'.
רבי אל'ה למד מסכת ביצה, ואני, ה' ירחם, הייתי בטוח שזה ספר מתכונים לכל מיני תבשילים שמכינים עם ביצים… הוא שאל אותי שאלה ומיד קלט שאינני בעניינים. ואז אמר לי: 'אשאל אותך שאלה קלה ביותר, ביצה שנולדה ביום טוב, מה עושים איתה'? השבתי: 'אינני יודע מה הרב מתכון, אבל נראה לי שעושים איתה חביתה'…
רבי אל'ה לא מצמץ בעין, כל חיוך לא נראה על פניו, והוא אמר לי במלוא הרצינות: המשנה אמנם לא מתכוונת לחביתה שלך, אבל אני רואה שיש לך סברא ישרה, דע לך! עם סברא ישרה מצליחים בלימוד. התקבלת לישיבה.
התחלתי ללמוד, להיכנס קצת לעניינים, רק אז קלטתי שביצה שנולדה ביום טוב זוהי סוגיה שלמה וקשה במסכת ביצה.
המשיך האיש וספר: "המשפט הזה שרבי אל'ה אמר לי, בכל הרצינות ומבלי לחייך על בורותי המוחלטת, היה עבורי יותר מאלף שיחות מוסר! "ראיתי מהי גדלות בתורה שבאה ביחד עם מידות טובות. קיבלתי מזה חשק עצום ללמוד בהתמדה ובעמל".
"דע לך", סיים האיש את סיפורו, "אמנם אני לא נראה אברך, אבל אני יושב ולומד כאן רוב שעות היום כי הפרנסה שלי היא כאן באזור. את הילדים שלי שלחתי לישיבות קדושות! חס ושלום לרגע לא חשבתי אחרת. היום הם ברוך ה' תלמידי חכמים, אחד דיין בירושלים והשני מגיד שיעור בבני ברק.
אי, אי, אי, רבותי! תורה הולכת רק עם בין אדם לחברו. עם מדות טובות. עם ואהבת לרעך כמוך!
אין לי כח לתפילה על עוד בחור
בחור רצה להתקבל לישיבת בריסק של רבי דוד סולבייצ'יק. הוא ניגש אליו וביקש ממנו להתקבל לסדר א'. רבי דוד השיב לו: "אם אתה רוצה ללמוד בישיבה אתה יכול, אבל לא התקבלת לישיבה".
הבחור ישב ולמד במשך שלושה חדשים, לאחריהם נייגש לרבי דוד ובקש: "היות ואני לומד ומונח בסוגיות שלומדים בישיבה, האם אני יכול להיכנס לשיעורים?" ורבי דוד השיב: "כן. אתה יכול להיכנס לשיעורים. נר לאחד נר למאה. אבל לא התקבלת לישיבה".
עברו עוד שלשה חדשים, והבחור ניגש שוב ושאל: "רבי! איזה גישמאק יש לי בישיבה. האם אני יכול ללמוד גם בסדר ב' בישיבה?" ורבי דוד השיב: "כן. אתה יכול, אבל זכור תזכור! בשום פנים ואופן לא התקבלת לישיבה".
כעבור זמן פנה הבחור שוב לרבי דוד: "רבי! קשה לי לחפש מקום בצהרים ובלילה לאכול ולישון, זאת מלבד הבעיה עם שמירת העיניים. האם אני יכול לאכול ולישון בישיבה?" ורבי דוד השיב: "בוודאי! אני מסכים שתאכל ותישן בישיבה. תורה הולכת עם קדושה. אבל אני מדגיש לך שוב: לא התקבלת לישיבה". הבחור לא יכול היה להתאפק ושאל: "ילמדנו רבינו! אם אני לומד שלשה סדרים בישיבה, אוכל שלש ארוחות וישן בישיבה, מה הנפקא מינה שלא התקבלתי אליה?"
תשמעו רבותי את התשובה! רבי דוד הוציא קלסר מארון הספרים ואמר לבחור: "יש כאן רשימה של כל הבחורים שהתקבלו לישיבה. כתוב כאן, על כל בחור מה השאיפות שלו, מה הקשיים שלו, עם מי הוא רוצה להתחתן היכן הוא שואף לגור ובמה להתעסק. מדי פעם אני נוסע לכותל, עם הקלסר הזה, ואני קורא את כל מה שכתוב על כל בחור, ומתפלל עליו. והיות ואני זקן – אין לי כח להוסיף עוד דפים בקלסר. לכן הדגשתי לך: תלמד, תאכל, תישן בישיבה. אבל להתקבל אליה – לא התקבלת. אני זקן ואין לי כח לעוד דף"…
בוקר אחד, כמה דקות לפני השעה תשע רצתי לכולל
כאן עלינו לזכור יסוד חשוב ביותר. עיקר הבין אדם לחברו הוא בתוך הבית! החכמה הגדולה אינה לעשות חסד עם אנשים זרים, אלא עם האשה. משום מה, זה הרבה יותר קשה.
אבי ספר שפעם, כמה ימים לאחר שיחה שמסר בנושא בין אדם לחברו. נגש אליו אברך צעיר ואמר לו שהוא מאד התחזק מהשיחה. והוסיף וספר על ניסיון קשה שעמד לפתחו:
בוקר אחד, כמה דקות לפני השעה תשע רצתי לכולל. בשעה תשע בדיוק מתחיל שמירת סדרים והלימוד עם החברותא. והנה בזווית העין שמתי לב שאישה סוחבת שני סלים כבדים. התלבטתי מה לעשות. מצד אחד תורה, כולל שמירת סדרים, חברותא. מצד שני השיחה של כבודו שתורה הולכת רק עם בין אדם לחברו. התגברתי, ניגשתי אליה והצעתי לה את עזרתי. מיד היא הניחה את הסלים מידיה ואיפשרה לי לסחוב אותם.
והאיש ממשיך ומספר לאבא: כמובן, שמרתי על העיניים, לא הסתכלתי ולא ראיתי מי היתה האשה. כשהגעתי לפרשת דרכים, שאלתי אותה: לאיזה כיוון הולכים? והיא השיבה: "יענקל'ה מה קרה לך? הולכים הביתה. אני אשתך"..
אנחת רווחה נמלטה מפי. מבחינתי עמדתי בניסיון. עזרתי לאשה. הנחתי מידי את הסלים ורצתי לכולל תוך כדי שאני אומר לה: "סליחה שלא שמתי לב. אבל אם זו את – היי שלום. יש לי שמירת הסדרים, שאני בטוח שזה חשוב גם לך. תסתדרי לבד".
אתם קולטים איזה שוטה וסכל האיש הזה? והוא עוד בטוח שעמד בניסיון בהצלחה…
הוא לא קלט שעיקר החסד הוא דווקא בתוך הבית פנימה.
זבורית שלך כעדית דעלמא
רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת באר יעקב, היה נסיך התורה מבית וולוז'ין. שבת אחת הוא הזמין לביתו בחורים מהישיבה לסעודה. אלא שקרה מה שקרה והטשולנט נשרף. ולא רק מבחוץ, אלא תוכו כברו. אשתו במטבח לא ידעה מה לעשות, ובשלב מסוים ר' משה שמואל – שלא ידע מכלום – שאל אותה: "רעבעצן! מה עם הטשולנט?" בלית ברירה הגישה אותו לשולחן. כמובן, כיבדו את ראש הישיבה ליטול מנה בראש, הוא טעם מהטשולנט והבין מה קרה…
אשתו התחבאה במטבח, לא יודעת מה לעשות עם עצמה…
רבי משה שמואל צעק לה מרחוק: "רעבעצן! זיבורית דידך כעידית דעלמא"…
(מתוך דורש טוב ויקרא)
עיקר הבין אדם לחברו הוא בתוך הבית! החכמה הגדולה אינה לעשות חסד עם אנשים זרים, אלא עם האשה. משום מה, זה הרבה יותר קשה.