מצות ביעור חמץ
"אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב, טו)
המצוה: להסיר כל לחם חמץ מרשותינו ביום י"ד ניסן, ערב פסח.
מה הטעם למצוה זו? לזכור הניסים שאירעו לנו בצאתנו ממצרים, וכל כך
יצאנו בחיפזון עד שלא הספיק הבצק להחמיץ, ולזכר זאת לא ייראה חמץ ברשותינו מחצות יום י"ד ניסן.
מצוה זו נוהגת: בכל מקום ובכל זמן, לזכרים ונקבות. והיא מתקיימת ביום י"ד ניסן, אכן ישראל כשרים הם, ומתחילים בהכנות למצוה זו הרבה זמן קודם לכן, מי ברב, ומי במעט.
ספרי היסוד העוסקים במצוה זו: בגמ' ומשניות מסכת פסחים, רמב"ם הלכ' חמץ ומצה, ובטור שו"ע או"ח סימן תל"א.
שיתו ליבכם: ביעור של מאכל! אף שאנו נזהרים תמיד בכבוד האוכל, ו'בל תשחית' עליהם נצטווינו. מכ"מ ציוונו בוראינו, אשר החמץ המצוי ברשותינו ביום י"ד בניסן – עלינו לבערם כליל!
עצה טובה קמ"ל: עיקר החמץ – הוא החמץ שבלב, הלא הוא היצר הרע וגודניה דיליה אשר מסיתים לעשות הרע. א"כ בד בבד עם השבתת החמץ הגשמי, נעקור מליבנו אף את החמץ הרוחני – למען יהיה ליבנו משועבד תמיד לעבודת ד' יתברך בלבב שלם!
פניני מצוה
הגר"א וסרמן זצ"ל פתח את הסדר באומרו את מנין השנים לצאת בנ"י ממצרים, דבשנת 2449 יצאו בנ"י ממצרים, ולפי"ז יוצא השנה
(שנת תשפ"ד) שלפני 3335 שנים יצאו ממצרים.
הרב חנניה צ'ולק שליט"א בפנינים והארות לחג המצות
הגר"א וסרמן זצ"ל פתח את הסדר באומרו את מנין השנים לצאת בנ"י ממצרים, דבשנת 2449 יצאו בנ"י ממצרים, ולפי"ז יוצא השנה (שנת תשפ"ד) שלפני 3335 שנים יצאו ממצרים.
בלילה זה ישנן שתי מצוות מדאורייתא, ושאר המצוות – מדרבנן. המצוות מדאורייתא: 1. מצות סיפור יציאת מצרים. 2. מצות אכילת מצה. המצוות מדרבנן: שתיית ד' כוסות, אכילת מרור, כורך ועוד.
מצות סיפור יצי"מ בלילה זה חלוקה מחיוב זכירת יצי"מ כל השנה. וביאר הגר"ח מבריסק זצ"ל ג' הבדלים בין סיפור לזכירה: 1. סיפור – צריך שיתחיל בגנות ("ארמי אובד אבי") ויסיים בשבח ("ועתה קרבנו המקום לעבודתו"). 2.ססיפור צריך שיהיה בדרך של שאלה ותשובה. 3. שיבין טעם המצוות, כמו שאמר ר"ג, שיאמר על פסח, מצה ומרור טעמי הדברים
בכל מאמץ שיהודי עושה בערב פסח, בכל שפשוף ובכל מירוק, מסיר הוא מעצמו מזיקים הנקראים 'נגעי בני אדם', אשר מביאים מחלות וייסורים. נמצא שבכל צחצוח הנועד לשם מצוה, האדם מצחצח את נשמתו וחוסך מעצמו צער נורא
"ומועדי קדשך בשמחה הנחלתנו"
הכנות לפסח מתוך שמחה ורוגע – כותב ה'קב הישר', שבכל מאמץ שיהודי עושה בערב פסח, בכל שפשוף ובכל מירוק, מסיר הוא מעצמו מזיקים הנקראים 'נגעי בני אדם', אשר מביאים מחלות וייסורים. נמצא שבכל צחצוח הנועד לשם מצוה, האדם מצחצח את נשמתו וחוסך מעצמו צער נורא – בעולם הזה ובעולם הבא. וידוע בשם בעלי המחשבה, שההכנה למצוה גדולה מהמצוה עצמה, ולפיכך יש לעשות את ההכנות לחג הפסח מתוך שמחה וטוב לבב. ה'אבני נזר" זצ"ל היה אומר שהוא ערב לכל יהודי, שכל הקשיים שמתעוררים בחייו היו מתבטלים אם היה מקיים המצוות בשמחה, וכי מי שיקיים את המצוות מתוך שמחה – לא תסור השמחה מביתו! איתא בתהילים (צ"א י"ד): 'כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי'. מבאר רבי יהודה יוספי שליט"א, כי אם אדם עושה את המצוות כשהוא חושק בהן, מתוך חשק ושמחה בקיום רצון הבורא, מתקיים בו 'אפלטהו ואשגבהו כי ידע שמי' ־ הקב"ה פולט אותו מכל צרה וצוקה ומרומם אותו, ולא עוד אלא שמוסיף לו הקב"ה הבטחה: 'יקראני ואענהו' (שם ט"ו). היות והוא עובד אותי בכל לבו, בהשתוקקות ובשמחה, אני עונה לתפלתו באופן מיידי. די לו להתפלל פעם אחת, ומיד אני ממלא את בקשתו. 'עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו' – כשהוא נמצא בצרה, אני נמצא יחד עמו, שומר ומגונן עליו, 'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי'! (שש באמרתך – פסח).
מאז המאורעות – הזמנים הללו השתנו עד שהסממנים הייחודים שהיו בימים ההם, חוזרים ונשנים ומאירים גם בזמן הזה
'כן תגיענו ה' אלוקינו למועדים ולזמנים אחרים' – ברכת המועדים
מועדי הקודש של עם ישראל הם לא רק זכר למאורעות שהיו בעבר, אלא שמאז המאורעות – הזמנים הללו השתנו עד שהסממנים הייחודים שהיו בימים ההם, חוזרים ונשנים ומאירים גם בזמן הזה. החיד"א (בספרו 'יוסף תפילות'), עה"פ בתהילים (קי"א ד') 'זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה". מביא את דברי האר"י שכתב, שבכל שנה ושנה במועד שבו אירעו נסים בעבר, הארת אותם הניסים ממשיכה להופיע גם כיום. לאור זאת מבאר החיד"א: 'זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה", בעת בא אירע הנס ורחום הוא בכל שנה באותה העת. וה'שפת אמת' כתב: הזמנים הנזכרים בתורה הם קיימים לעד. והזמנים שנעשו בהם הניסים הם מסייעים גם עתה, וזה גם העניין של 'מוציא אסירים בכושרות', בעת שכשר לצאת. והוסיף האדמו"ר מאוז'רוב (בהגדה 'אש דם'), 'ליל שימורים לה', הוא הלילה הזה שימורים לכל בנ"י לדורותם'. הרי הכתוב מעיד שחשיבות לילה זה היא לא רק בשל עת הרצון שנתגלתה על ישראל בעת היציאה ממצרים, אלא שהארה זו חוזרת ונשנית מדי שנה ושנה. ברוח דברים אלו מפרש המגיד מדובנא (בספרו "קול רינה וישועה") את הפסוק בקהלת (ג, א) 'לכל זמן ועת לכל חפץ'. משמעות הדברים היא, שכאשר מתרחשת התרחשות מסוימת, היא מטביעה חותמה בזמן, ובהגיע מועד זה בכל שנה, זמן זה מוכשר ומסוגל לחזור ולפעול את אותה הפעולה כבתחילה. לדוגמא: אדה"ר נברא בר"ה, ומאז נקבע ר"ה לדורות עולם להיות יום הדין. ביוה"כ מחל הקב"ה לישראל על עוון העגל, ומאז יום זה נקבע לסליחה ומחילה לישראל. הקב"ה גאל את אברהם אבינו מהמלכים בליל הסדר, כנאמר: ויהי בחצי הלילה: 'גר צדק נצחתו כנחלק לו לילה'. ומאז הוא זמן גאולה לדורות. ע"כ אמר ישעיהו הנביא (מ"ט ח'), 'כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך', לאמר: שזמן שבו ענה הקב"ה את ישראל בעבר, נעשה לישועה לעתיד.
ד' הכוסות, החזו"א סבר שיוצאים במיץ ענבים, והסטייפלר החמיר ביין
החזו"א סבר שיוצאים במיץ ענבים, והסטייפלר החמיר ביין, ור' חיים קנייבסקי זצ"ל נהג כהחזו"א. ומ"מ עדיף לשתות יין אדום מאשר מיץ ענבים, כיון שיוצא בזה גם במצוות שמחה וחירות (פסחים ק"ח: ברשב"ם ובתוס' שם), שיש בשתיית הכוסות ב' דינים – דין ד' כוסות, ודין יין שהוא שמחה. וצריך לכוון בשתיית ד' כוסות על שתי המצוות – שמחה וד' כוסות. ויכוון לצאת חובת כל מה שתקנו חז"ל בד' כוסות. ועדיף לשתות כוס שלמה בשיעור קטן, מרוב כוס של שיעור גדול, שהרי מצוה לכתחילה לשתות את כל היין שבכוס, ורק בדיעבד די ברוב כוס (הגרי"ש אלישיב זצ"ל).
ראוי שלא לשתות באמצע ההגדה, דאי"ז מכבוד ההגדה להפסיק ולשתות בעת אמירתה.
יש לומר את ההגדה באימה וביראה (זוהר), דהקב"ה ופמלייתו יורדים ושומעים סיפורי בנ"י על יצי"מ. והמשנ"ב (סי' תע"ג ע"א) הביא מהשל"ה דאין להסב באמירת ההגדה, כי ההסיבה היא סתירה ליראה. ומטעם זה כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל שראוי שלא לשתות באמצע ההגדה, דאי"ז מכבוד ההגדה להפסיק ולשתות בעת אמירתה.
מה נשתנה – כתב הרמ"א (ס"ז): אם הבן או האשה שואלים 'מה נשתנה', שוב לא צריך הנשאל לומר 'מה נשתנה', אלא יתחיל 'עבדים היינו'. אבל החת"ס (בהגהותיו על הרמ"א) כתב דמלשון הרמב"ם משמע שגם הנשאל צריך לומר 'מה נשתנה', דכתב (בפ"ח הל"ב) 'דכאן הבן שואל, ואומר הקורא מה נשתנה'. ורבי משה פיינשטיין זצ"ל הקפיד על כך ביותר, וטען שזה חלק מההגדה. וכן נהג הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שלאחר ששאלו הילדים בנפרד, חזרו כולם ואמרו 'מה נשתנה'. וכן נהג הגר"ח קניבסקי זצ"ל להמתין עד שיסיימו הילדים 'מה נשתנה', ואז שב ושאל בעצמו.
צריך להסביר את ההגדה בנחת לאשתו ובניו הקטנים, בשפה ובאופן שמבינים.
כשכמה משפחות מסובות יחד, ראוי שכל אב יספר קצת לבנו מסיפור יצי"מ, לקיים בעצמו מצות 'והגדת לבנך'.
יש לומר את ההגדה בקול רם (הריטב"א בסדר ההגדה). וה'שבלי הלקט' הוסיף שיאמר בנעימה ובשיר, כדאמרו אבותינו במצרים שירה והלל באכילת הפסח. ונוהגים שבעה"ב אומר ההגדה בקול, ושאר המסובין אומרים בלחש. ועיקר הסיפור – החדווה והשמחה שבליבו (יסוד ושורש העבודה שער ט' פ"'ו).
טבילת המצה במלח – כתב הרמ"א (סי' תע"ה ס"א): המנהג שלא לטבול המצה במלח בליל הסדר. וביאר המשנ"ב (סק"ד) דאף שבכל ימות הפסח טובלים במלח, מ"מ בליל הסדר אין נוהגין כן, דנראה יותר לחם עוני כשאינו טבול במלח. והמהרי"ל כתב שזה חיבוב מצוה, שמראים שאין מערבבים דבר עם המצה, וכ"כ ב'שו"ע הרב'. אבל 'הערוך השולחן' מביא (בסע"ה) שנדמה לו שעכשיו טובלין במלח, דיפה יותר בטעם, והווי הידור מצוה. וכן נהגו הרב מבריסק והגר"מ פיינשטיין זצ"ל. ומצד העניין דאין לבטל טעם המצה, י"ל שדבר מועט אין מבטל טעמה (ברכת המועדים). ואפי' לשיטות שבליל הסדר אין נוהגים לטבול במלח – מ"מ יש עניין להניח מלח על השולחן (כמו שכתב הרמ"א סי' קס"ז ה), דשולחן דומה למזבח, והאכילה כקרבן, והכתוב אומר "על כל קרבנך תקריב מלח", והוא מגן מהפורענות.
בליל הסדר היה הרב מבריסק זצ"ל רוקד אחר 'נרצה'
בליל הסדר היה הרב מבריסק זצ"ל רוקד אחר 'נרצה', והסיבה לכך – שעיקר החיוב הוא להגיע לתכלית של 'כאילו הוא יצא עתה ממצרים', וגדר ההלל שאומרים בליל הסדר הוא הלל בתורת שירה.
כוס לאליהו הנביא – כיסא לאליהו הנביא – נהג האדמו"ר רבי יהושע מבעלז זצ"ל להעמיד כנגד הכוס של אליהו הנביא עוד כיסא עם הסיבה מיוחדת לכבוד אליהו הנביא, כפי שנוהגים להעמיד בברית מילה.
לזכות לבנים, סגולה ללידה קלה וסגולה לרפואה – 3 סגולות במנהגי ליל הסדר:
א. שתיית כוס אליהו הנביא כסגולה לרפואה – האדמו"ר מ'תולדות אהרן' סיפר על חולה ששכב על ערש דווי בערב פסח. בליל פסח, חלם אחד מתושבי ריישא שהצדיק מבלוז'וב ציווה שיאמר לחולה שישתה מכוס אליהו הנביא ויהיה לו לרפואה. ואכן כך היה, בלילה השני הוטב מצבו, וערך בעצמו ליל הסדר כאחד האדם.
ב. סגולה ללידה קלה – כאשר מטבל המרור בחרוסת, סגולה להתפלל על 'לידה קלה' (מהר"ל), כי התיבול בחרוסת הוא זכר לתפוח, שהיו בנות ישראל יולדות את בניהן במצרים תחת התפוח, והקב"ה ריחם שילדו בלי כאבים, כדי שלא יראו אותם המצרים.
ג. מוזגים כוס שני, וכאן הבן שואל – בזמן שאומרים 'מה נשתנה' הוא עת לבקש על בנים. וה'אור החיים' כתב: אם יספר סיפור יצי"מ כדבעי, יזכה שיהיה לו בן, שיוכל לקיים 'והגדת לבנך'.
חידות לפסח:
מה העניין להטמין את המצה שחוטפים ב'יחץ'?
איזה דבר עושים בליל הסדר זכר לכתונת הפסים, ועם איזה דבר היו אבותינו במצרים מרפאים את פצעיהם?
היכן בגמ' יש מקור למה שנהגו לפתוח הדלת באמירת 'שפוך חמתך'?
מה הקשר בין המצה לבין מה שנאמר בפרשת ויקרא?
ה. היכן נרמז בהגדה של פסח שאסור לאכול הרבה בערב פסח כדי שיאכל בלילה מצה לתיאבון?
מה הקשר בין אכילת חמץ לגלות עם ישראל ולמה אומרים את 'הא לחמא עניא' בלשון ארמית?
מתי עמ"י אמרו שירה והלל במצרים חוץ מקריעת ים סוף?
מה הטעם שאוכלים לאפיקומן דווקא מצה ולא מרור?
מדוע נוהגים לטבל את הכרפס?
תשובה לחידה א. יש אומרים שהטעם הוא זכר למה שנאמר ביציאת מצרים 'משארותם צרורות בשמלותם' (רוקח ובעל העיטור), והבית יוסף (בס' תע"ג) הביא מה'כל בו' א. כדי שיראו התינוקות וישאלו מפני מה מטמינים המצה הרי עדיין לא אכלנו. ב. כדי שלא יאכלוה בשוגג תוך הסעודה ולא יישאר מצה לאפיקומן.
תשובה לחידה ב. כתב ב'ארחות חיים' וב'ספר המלוכה' שהטעם לאכילת כרפס, זכר לכתונת הפסים (שע"י כתונת הפסים נתגלגל הדבר וירדנו למצרים) ועוד, שאבותינו במצרים היו מרפאים את פצעיהם בירק הנקרא כרפס.
תשובה לחידה ג. כתב ב'דבר שמואל' (על פסחים בשם סבו רבי יוסף מסלנט) על הגמ' (פסחים פ"ו.) שהיו אוכלים את הפסח בבית והיו עולין על הגג לומר הלל, עד שמרוב המולת ההמון שהיו אומרים הלל היה דומה כאילו הגגין מתבקעין, וזה המקור לפתיחת הדלת ב'שפוך חמתך' דבעת האכילה סגרו הדלת כדי שלא יוציאו מהבשר חוצה, ולאחר ברהמ"ז כשגמרו לאכול הפסח והיה צר להם המקום היו פותחים הדלת לומר הלל בגג (וקרבן הפסח לא אכלו בגג דגגין ועליות לא נתקדשו).
תשובה לחידה ד. כתב ב'שיבולי הלקט' (סי' רי"ח) דיש מפרשים למה נקראת המצה 'לחם עוני' לפי שאין לשים אותו אלא כשיעור קרבן עני דהיינו עומר שהיא עשירית האיפה הבאה בדלי דלות – בקרבן עולה ויורד.
תשובה לחידה ה. כתב ב'שיבולי הלקט' בשם רבינו ישעיה על מה שאנו אומרים בתחילת ההגדה 'כל דכפין ייתי וייכול' – וכי כל אדם פותח פתחו בליל פסח לכל מי שרעב שיבוא ויאכל אצלו? אלא כך אומרים, שכל אדם ירעיב עצמו בער"פ משעה חמישית כדי שיאכל מצה בלילה לתיאבון, וזהו דכתיב 'כל דכפין'.
תשובה לחידה ו. כתב ב'שיבולי הלקט' בשם אחיו רבי בנימין שהנה דרשו במדרש (איכה) עה"פ 'גלתה יהודה מעוני' – לא גלו ישראל עד שאכלו חמץ בפסח, דעל מצות נאמר 'לחם עוני' ולכך נהגו לאומרו בלשון ארמית כדי לגלות החטא לבניהם שיהיו נזהרים בו, וזהו פירושו: זהו הלחם שיש בו סימן לחירות וגאולה שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים ואם חטאו בו אבותינו וגרם להם גלות, הרי אנחנו נזהרים ונשמרים בו, וע"כ אומרים 'כל דכפין ייתי וייכול' להזכיר ולהודיע לכל שאנו אוכלים מצה, ולכך מסיימים 'השתא הכא' – כלומר, אע"פ שעוונותינו גרמו לנו גלות, יה"ר מלפניך להביא גאולתנו שהרי אין בידנו עוון זה מעכב, ויש שמסיימים בלה"ק 'לשנה הבאה בני חורין', וטעמם, כיוון שמסיימים דרך בקשה שאנו מבקשים מלפני הקב"ה שישחרר אותנו ויוציאנו מעבדות לחירות בימות המשיח, ע"כ אנו נצרכים לאומרו בלשון שיבינו בו המלאכים שאינם נזקקים למי שמדבר בלשון ארמית.
תשובה לחידה ז. כתב ב'שיבולי הלקט': מגביהים הקערה ואומרים בהלל ובשיר ובנחת 'הא לחמא עניא', דמצינו דאבותינו במצרים אמרו שירה והלל על אכילת מצה כנאמר 'השיר יהיה לכם כליל התקדש החג'.
תשובה לחידה ח. כתב ב'שיבולי הלקט' (סי' רי"ח בשם אחיו רבי בנימין) שהקשה מדוע לא אוכלים מרור לאפיקומן שהרי גם המצה וגם המרור נאמרו בפסוק אחד 'על מצות ומרורים יאכלוהו'? ותירץ, כיוון שמצה בזה"ז דאורייתא ומרור מדרבנן, לכך אוכלים מצה לאפיקומן זכר לפסח שהוא מדאורייתא, משא"כ אכילת מרור שכל מה שאוכלים אותו עכשיו רק מדרבנן זכר למה שנאכל אז, אין עושים אותו זכר לאחרים.
תשובה לחידה ט. כתב הריטב"א (בסדר ההגדה) שנוהגים לטבל את הכרפס בחרוסת זכר ל'וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים', ועושים אותו עכשיו לפני הסעודה כדי שיראו התינוקות וישאלו, אמנם, דעת הרבה ראשונים שאין מטבלים את הכרפס בחרוסת אלא במשקה. וב'אור זרוע' כתב: אין לטבלו בחרוסת לפי שחרוסת באה עם המרור, וכל מי שמקדים וטובל הכרפס בחרוסת, הרי זה כמי שבא על ארוסתו בבית חמיו. והב"ח (סי' תע"ג) כתב מה שאוכלים ירקות ומטבילים אותם בשביל התינוקות שישאלו, כי השינוי הוא שטובלים אותו קודם הסעודה, ומה שעונים לתינוקות, כתב הב"ח שהטיבול שלפני הסעודה הוא דרך חירות כדרך בני חורין שמטבילין קודם הסעודה כדי להמשיך תאוות המאכל, אך הב"ח עצמו כתב שהטעם שאומרין לתינוקות שעדיין לא הגיע זמן הסעודה שצריכים אנו לומר עדיין הגדה והלל ע"כ אנו מטבילים עכשיו קצת לטעימה בעלמא לפני הסעודה שלא להישאר כל אותו הזמן בלי אכילה, ועוד הביא בשם המהר"ל מפראג שהטיבול הראשון בא כדי שעי"ז יהיה ניכר שהטיבול השני הוא לשם מצוות מרור שאם לא היה הטיבול הראשון – לא היה ניכר באכילת מרור שהוא לשם מצווה, שכל ימות השנה הדרך לטבל בחזרת, אבל עכשיו שואלים התינוקות על הטיבול השני שבתוך הסעודה, למה צריך עכשיו עוד טיבול אחר ועל זה עונים להם שטיבול הוא לשם מצוות מרור והטיבול הראשון הוא כדרך כל ימות השנה.
(מתוך עלונו של הרב צ'ולק -תשפ"ג)