מאת: הרב צבי גטקר
מספרים כי "מבקש" נכבד נסע לקוצק, קוצק נתפרסמה באותה העת כבסיס האמת בעולם השקר, שם אין נושאים פנים לשקר, שם בקוצק מנפים את האמת בשבע נפות, בבית מדרשו של הרבי מקוצק, ישבו מבקשי האמת, וקיימו בעצמם 'אמת קנה', והמבקש הלז חפץ לזכות בחופן של אמת אמיתית.
לאחר מסע ממושך הגיע אותו המבקש לקוצק, תכף להגעתו נכנס אל בית המדרש, שם ראה כי הקהל מסובב איזה אדם בעל מראה סטנדרטי, ומקשיב לאמריו רוב קשב, הוא שלא הכיר אף לא אחד מהקהל, ניגש לאחד מהעומדים בשולי המעגל ושאל לחש לו – מי הוא זה הרב המדבר? ההוא נענה ואמר לו, אין זה רב, אלא זה הוא העניו שבחבורה.
עניו?, כן, הוא מתנהג בענווה ושפלות, ומה הוא מעמדו ביקש המבקש האורח להבין, אין לו מעמד כלל ענה הקוצקר, א"כ מה מעלתו הוא ת"ח גדול אולי?, לא, ענה שוב הקוצקר, אולי עשיר, ניסה האורח, לא, ענה לו שוב, אז מה הוא כן? הוא עניו! הסביר בסבלנות הקוצקר.
עניו? תמה האורח, מי שהוא לא עשיר ולא ת"ח ואין לו כל מעמד, במה יש לו להתגאות?, מה מעלה יש בכך שמתנהג בענווה ושפלות?.
חיוך התרחב על פני איש האמת, שאמר: אם תשב עמנו ימים או שנים, תלמד, כי מי שהוא לא עשיר ולא ת"ח, ואין לו כל מעמד, והוא בכ"ז לא מתנהג ביהירות, זו מעלה, וחידוש גדול מאוד.., יותר אפי' ממי שהוא עשיר או בעל מעמד שלא שועה למעמדו ומתנהג בענווה.
אלו שחסרי מעלה, הם אלו שרוטנים וסבורים כי על כולם לייקרם ולכבדם, שהרי הם מושלמים..
כמה אמת יש במוסר השכל, הנלמד ממעשה זה, שהאמת שבו מעלה חיוך אולי, אבל נוקבת עד היסוד.
הנה, בהפטרת שבת הגדול, מייסר הנביא מלאכי את עם ישראל, לשוב בתשובה, ולהפסיק ליקר את האלילים, ולבזות את דברי הקב"ה, ואת עובדי ה'.
ועמ"י מגיב בתמיהה, במה נשוב, מה נדברנו עליך? אנחנו מיקרים אלילים?, אנחנו שכ"כ מהדרים במצוות??.
והנביא מצליף, ללא משוא פנים, כן! אמרתם שוא עבוד אלוקים!. ועמ"י מקבל את התוכחה, ותיכף, מקבל את הבטחת הגאולה, הנה אנוכי שולח לכם את אלי' הנביא.
בעלי המוסר, עמדו על חוסר ההבנה שבין הנביא מלאכי המוכיח, לבין עמ"י, וכי יתכן שהיו אלו בוזי דבר ה'? והם לא הבינו מה רוצים מהם?, מה הם הדין ודברים.
ומבארים, מי שהוא בעל שימת לב, תדיר רגיל לבדוק את עצמו, האם אני הולך בדרך הנכונה, אני פועל נכון, או שמא טועה חלילה.
מי שהוא שלם ורגוע, ובטוח שאין שום סיבה שהוא ימשש בעצמו ובהנהגותיו, הוא הוא זה שיש לו למשש שבעתיים, משום שכמעט וודאי שהוא עושה טעויות, מי ששם אורחותיו בעולם הזה הוא זה שיגיע שלם בסוף המסלול. הוא זה שיזכה לראות בישועתו של הקב"ה.
עד כדי שאדם יכול לסבור כי הוא מושלם, ומעשיו ראויים לשבח, ואילו הנביא מוכיח אותו, ומוכיח לו, כי בתכלס' למעשה, הוא אומר בכל הליכותיו, את ההיפך הגמור, זהו מוסר נוקב. אבל הוא זה שיביא אותנו לזכות בגאולה.
הנביא מעורר אותנו, שלא לנוח על זרי הדפנה, אלא לחפש במה אנו יכולים להתייעל, ולהשתפר.
והמסר הנוקב, והמדהים הזה, אומר מרן בעל ה'ברכת מרדכי', הוא המסר שחותם לכלל ישראל את הגדה של פסח.
נוהגים כבר אלפי שנים לשורר בכל תפוצות ישראל, את 'חד גדיא'
בסיום ההגדה, נוהגים כבר אלפי שנים לשורר בכל תפוצות ישראל, את 'חד גדיא'.
האבא שרכש את הגדי בתרי זוזי שנטרף ושהטורף ננשך והנושך הוכה והמקל נשרף, חד גדיא חד גדיא.
רבו השאלות והנידונים על פזמון זה, ורבים הביאורים והסודות שנקשרו בפזמון הקדוש.
אומר רבי ברוך מרדכי, השאלות והביאורים רבים הם, אבל המסר שעולה לנו הלימוד הוא אחד: אל תהיה בטוח שהצדק עם סברתך אף פעם!.
אפילו אם נדמה לך שיש הוכחות שמימיות לצדקת דרכך, לא בטוח כי לעתיד לבוא תראה שצדקת.
והראיה, מלאך המוות, שהוא הלא מלאך, שחט את השוחט, הרי לנו הוכחה חותכת לכך, שהשוחט פעל שלא כראוי, אבל אז מגיע הקב"ה ושוחט את מלאך המוות! והופך את כל ההבנה והוכחות על פיהם.
הצופה מן הצד רואה את הגדי נטרף, והוא נזעק!, על העוול שנעשה לאבא שקנה את הגדי, אבל לא, כלל לא בטוח שהוא צודק, אולי למשל האבא שקנה את הגדי בתרי זוזי, לא קנה אותם בזוזים כשרים?, מהיכן לך לדעת?, אולי הקניה אינה כשרה וראויה, וא"כ דין הוא שיבואו ויטרפו לו את הגדיא.
אין לך לנהוג, עפ"י מסקנותיך מראיית עיניך!, כי אם כך תשפוט, גם אם תהיה בטוח בצדקתך, ותקבל אישור שמימי לכך, יתכן ובסוף תתבדה. הדרך היחידה היא להיצמד לקב"ה, – לתורה, להלכה. ולדעת אותה על בוריה.
ושבתם וראית אומר הנביא מלאכי, בין עובד אלוקים, לאשר לא עבדו. מבארים חז"ל בגמרא, כי לעתיד לבוא יהיה ברור ההבדל בין כל חזרה נוספת של האדם על התורה. בין כל תוספת קניין בהלכה. בין מי שלמד מאה פעמים, לבין מי ששינן וחזר מאה פעמים ואחת.
אומרים למצורע בטהרתו. מצורע, למה דברת לשון הרע?, הלא ידעת כי המדבר לשו"ע נידון בצרעת?, והוא עונה, היה לי ברור ופשוט כי אני צודק, ואדרבה מצווה לדבר על מעשיו של פלוני, ולא עוד אלא חשש עבירה אם לא אבזה אותו ברבים כראוי לו..
ואז אחרי 'מעשה המצוה', פתאום פורחת לה צרעת בגופו או בבגדיו, והוא בוש ונכלם, ויודע שטעה.
טהרת המצורע מלמדת אותו, ואותנו, כי הדרך להינצל מטעויות חמורות שכאלו, היא לא להתנהג בגאווה, לא להיות בטוח שאני צודק, אלא לשקול את מעשינו בפלס ההלכה. כפי המבואר בתורה.
אם אנו מערבים קמח ומים ונותנים להם לעמוד לנוח, הם תופחים ומחמיצים, אין לתת רגע מנוחה לשאור שבעיסה, אלא להתעסק איתו לשם שמים.
הישיש שהתגלה כהרב זוהר, השיב לו, אתה מתנצל?
כיצד נראה אדם שחי בהבנה הזו, בעמקות הזו, נלמד מהעובדה הבאה.
אברך אחד נקלע לביהכנ"ס שבשכונת מגוריו של הרב אורי זוהר זצ"ל, בהכירו את טבעו שהוא רגיל להתפלל באריכות, לפני תפילת העמידה עבר לעמוד בשורה השניה מקיר המזרח, בכדי שלא לגרום לאף אחד מהמתפללים עיכוב, כשימתין לו עד שיסיים את תפילתו.
מיודענו שהאריך בתפילתו, בהתרגשות ובכוונה, האריך והאריך והאריך, וכשסיים רואה הוא לפניו יהודי ישיש שעומד וממתין..
הוא נבוך כולו, ולאחר שסיים את תפילתו מיהר להתנצל מכנות לפני הישיש שהמתין כ"כ הרבה זמן.
הישיש שהתגלה כהרב זוהר, השיב לו, אתה מתנצל? אני צריך להכיר לך טובה. ולתמיהתו המשיך וביאר את כוונתו.
כולם יודעים אמר הרב זוהר בן השמונים, כי ימי חיי חצויים, 40 עד שהכרתי את בוראי, ו40 אחריהם, מהו ההבדל התהומי בין שתי קבוצות שנים אלו. בשנים הראשונות נהגתי לעשות ככל העולה על רוחי, ובשנים האחרונות אני עושה אך ורק ככל אשר יצווה ויחפוץ בורא העולם.
דא עקא המשיך רבי אורי, אני לא כ"כ בטוח שאני יודע מה הקב"ה רוצה שאני יעשה. מידי יום, שעה שעה, אני עסוק לברר מה באמת רצון ה' עכשיו ממני, מה עלי לעשות. אני עושה כפי המסקנות שאני מסיק, אבל אין אני בטוח במאת האחוזים כי תמיד מסקנותי ישרות ולא נטו מהאמת.
אך יש זמנים שעליהם אני יכול להיות בטוח שעשיתי את רצון בוראי. אחד מהם היא רביעית השעה הזו שאני ממתין בכדי שתגמור ואוכל לפסוע לאחורי, באותם דקות שעמדתי, שמחה מילאה את ליבי, כי ידעתי שכרגע רצון ה' ממני הוא ברור לחלוטין. רצונו יתברך הוא שאעמוד ואמתין. האין אני חייב לך בעד קורת רוח זו הכרת טובה? שאל הרב זוהר וחייך..
אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו יקשב ה' וישמע. ולפיכך, הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא בקרוב בימינו אמן.