וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ (שמות יג, ח)
צריך לדעת לא לעשות מצב רוח לא טוב, ולא "אווירת נכאים", – לא לאשה ולא לילדים. ולדעת היטב, איך לדבר עם ילד, איך לקרבו ואיך לעודד אותו… איך לעודד ילד, כך שהילד ישמח להיפגש אתך, ושלא יגיע, חס ושלום, מצב שהילד יאמר, 'אם האבא נמצא אני לא בא…'
מספרים על מליצה שאמר הבריסקער רב.
הילדים של הבריסקער רב ישבו בביתם, בבריסק, ודיברו, ובאמצע נכנס הרב… וכשהרב נכנס נהיה שקט… אתה מבין?…- כאן. הם הרי לא תופסים דבר כזה. כשהבריסקר רב נכנס, נהיה פ ח ד…
והבריסקר רב רצה להכניס להם מצב רוח טוב, אז הוא אמר, שעכשיו מקיימים את המשנה 'משנכנס "אב", ממעטין בשמחה…
– – כשהילד רואה אותך הוא צריך לרוץ אליך, ולא לברוח לרחוב השני… לא צריך להכביד עליו יותר מדאי בשאלות, 'מה למדת היום?…וכדומה. אדרבה. תגיד לו, 'טוב שהשתתפת בשיעור ושאלת הרבה שאלות, והרבי היה מרוצה ממך', וכדומה, למה אתה הולך "למצוץ" לו את הדם? מה אתה הולך "לנקר לו את הגידים"?
תשמח שברוך ה' הוא ישב היום בחיידר, ושהרבי לא שלח אותו אליך בחזרה. צריך לדעת, שבחיים, לאט לאט לומדים…
תוך ששה שבועות צומח פה ר' שמואל רוזובסקי חדש…
כשההורים צעירים ויש להם ילדים קטנים הם רוצים לראות מהר את התוצאות. ורוצים לראות את בנם גודל ובזמן קצר, ואפילו שבתוך ששה שבועות, הוא נהיה ר' שמואל רוזובסקי…- כך אמר פעם ר' ברוך שיש שליט"א.
כששאלתי אותו, 'מה עם הבן שלי? אז הוא אמר, 'הבן שלך?… תוך ששה שבועות צומח פה ר' שמואל רוזובסקי חדש…
'ולמה דווקא "ר' שמואל רוזובסקי"??…
…מכיון שאני רואה שהנקודות המופלאות של הבן שלך, מתאימות עם הנקודות הנפלאות של ר' שמואל רוזובסקי…
– זה הרי נוסח דיבור שעושה טוב על הלב.
סליחה שאני אומר את הדברים האלה, אבל הרי אילו לא באנו לכאן אלא רק בשביל זה, דיינו. ובאמת, שזה הדבר העיקרי שרציתי כאן לדבר. ואמנם דברנו כאן הרבה דברים טובים ורציניים, ובודאי שהם לא היו דברים בטלים, אבל זה העיקר, מה שכל אחד יקח מהימים טובים האלו…
– אומרים, "והשיאנו ה' אלקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום", שהברכה של החג תביא אותנו לחיים ולשלום לשמחה ולששון, ושבאמת תחול עלינו הברכה כאשר רצית ואמרת לברכנו'.
איפה זה ה"ואמרת לברכנו"?
אמר הבריסקר רב, כתוב בפסוק "והיית אך שמח', ואומר רש"י, זו הבטחה לישראל, שהקב"ה מבטיח לנו שאם נעשה את החג כמו שצריך, אז יתקיים בנו 'והיית אך שמח'.
ממילא, צריך שהחג באמת יהיה באופן כזה שיביא עלינו דברים טובים, ולזרוק את כל השטויות שנמצאים אצל בן אדם, ולא ללכת אחרי רצונותיו בלי מחשבה.
– – הנה, האבא הרי רוצה שהבן שלו יהיה, כך וכך… וכו' וכו' וכו…
ולפעמים הוא לא חושב, ומיד כשהילד שלו מגיע לגיל "חיידר", הוא כבר רוצה לעשות איתו שיעורים בזמני הפנאי, ובמשך הזמן הוא גם עלול להגיע לידי כך שהוא יעמיס עליו וילמד אתו [גם כשהוא לא מסוגל] "קצות", "נתיבות" ו"משובב", או שילמד אתו משניות טהרות עם ר"ש… — צריך שתהיה מרוצה שהוא ידע את החומר שלומדים ב"חיידר", ותראה שהוא יחזור על זה, אבל להעמיס עליו יותר מדאי?… כשהייתי אבא לשני ילדים שלמדו אצל ר' יידל אקרמן, מפעם לפעם הייתי בא ויושב שם, לראות איך הם מתקדמים בלימוד וכו'. וכשראה אותי כך, ר' יידל אקרמן, על אף שלא אמרתי לו שום דבר, הוא אמר לי באידיש, 'מה אתה מודאג?!…"
איר דארפט וויסן, אז אידישע נאחעס קלייבצאך צו ביסלאך צו ביסלאך…"
אתה צריך לדעת, שנחת יהודי מתקבץ לאט לאט… ועל כל פנים, זה נכון!
– וצריך לדעת שככה זה…שלא ביום אחד ולא בששה שבועות נהיים ר' שמואל רוזובסקי, אלא זה מתקבץ לאט לאט…
עם הדברים האלה שהוא אמר לי, הוא עשה לי בזה טובה גדולה.
בן אדם צריך לדעת, שלפעמים, משפט אחד פותח לבן אדם את העיניים. זה מה שצריך לדעת ולחשוב כסדר…
כי לפעמים כאשר רואים איך ילדים הולכים עם האבא, זה ממש רחמנות עליהם, ממש רחמנות… לכן צריך לדעת, שלא ליצור "סכסוכים" עם ילדים ולא להיכנס איתם לויכוחים בנושאים שטותיים וכו', ואם בכל זאת "תופסים" פעם ילד במשהו, מסיחים את דעתו מיד לנושא אחר, ותמיד לראות להמשיך את ה"ושמחת", שיהיה באמת המשך של השמחה מה שהיה במועדים וכמו שאמר הטשיבינר רב, נאר בשמחה…
נאר בשמחה… [- רק בשמחה].
צריך מאד לראות שילדים לא יהיו רעבים…
ככה, את כל האוירה בבית לעשות, שיהיה שמחה בבית. וגם אם עד היום לא היה כך, מותר להתחיל בזה מהיום, וכמו שהרב שך אמר, תמיד להיכנס הביתה עם חיוך, ולצאת מהבית עם חיוך.
וחוץ מזה, אם כבר דברנו לגבי ההתנהגות עם ילדים, צריך מאד לראות שילדים לא יהיו רעבים…
אתה שומע?? זה מאד חמור מה שאומרים עכשיו וכך קבלתי ממרן הרב שך. הוא אמר לי על ילד אחד, זה לא פלא על פלוני שהוא התדרדר וירד מדעתו, מכיוון שאין שם אוכל בבית…
– הוא "תפס" את הנקודה. שאלתי אותו, והרי יש שמה עוד צרכים'?
והשיב לי, זה שלא היה שמה אוכל, זה יותר מהכל, כי על ידי האוכל יורד לו ה"עומס"…וכך ה"מבינים" אומרים, שזה הדבר הכי גרוע…
דע לך, אם ילד בא הביתה בצהריים מהחיידר, או ילדה מהבית ספר והאמא עדיין לא נמצאת, וגם אם האמא כבר נמצאת אך עדיין לא התארגנו שתהיה ארוחת צהריים מסודרת על השולחן, והאמא עדיין לא "כּשִׁירָה" לארוחת צהריים, וזה הרי לא ענין קצר, להכין ארוחת צהריים… תדע, תמיד צריך שיהיה משהו שיוכלו לקחת בעצמם, להכניס לפה ולאכול…
– כך אמרה הצדקנית מרת חוה מקלב ע"ה, (ושמענו מהרבנית א"ח לרבנו זצוק"ל, שהיתה הרבנית חוה מקלב ע"ה אומרת זאת בשם הרבנית ברמן ע"ה בת מרן בעל ה"קהלות יעקב זיע"א.), אשר הייתה תמיד דורשת לפני הנשים, כאן ב"זכרון מאיר", ואני רק מצטט מתוך מה שאמרה, כי זה דבר חכמה.
..הדבר הראשון שצריך כשהילד בא הביתה, שיהיה לו מה לאכול, לא משנה אם זה "בייגאלאך" או "מציות", או "וופלים" ולא משנה אם זה "וופל מצופה" או לא מצופה… העיקר שמיד כאשר הילד בא הביתה, הוא יודע שהוא יכול לגשת. הוא מברך ברכה ואוכל כל צרכו… בלי להגיד לו דעות לאכול מעט וכד', ובוודאי שלא להתחיל לצעוק עליו לחכות, או אם הוא "משלב ידים" או לא "משלב ידים", דבר ראשון שיאכל משהו…
תדעו לכם, שהדברים שמדברים פה כעת, הם מאד חשובים ואלו דברים שאין לכם סיכוי לשמוע אותם במקומות אחרים. פעם דיברתי עם אברך דברים אלו ושאלתי אותו, 'וכי מימיך לא שמעת את הדברים האלו, דברים יסודיים, איך שצריך להתנהג בבין אדם לחבירו?! לא דיברו איתך על זה לפני החתונה"? ואמר לי, "אני לא יודע, אצלינו היו אומרים שיחה פעמיים בשבוע ואף פעם לא דיברו מעניינים אלו. אלא, מביאים פסוק ואומרים שהפסוק קשה, מביאים מדרש ואומרים שהמדרש קשה ובסוף "מיישבים" את ה"קושיות"… – ולו לא נהיה מיושב, הוא לא יודע בדיוק מה שאמרו. וגם אם הוא כן יודע איך הפסוק מיושב ושהמדרש "בסדר"… אבל, על כל פנים, מכל השיחות כגון אלו שהוא שמע, הוא לא התחנך אפילו בפרומיל של אנושיות, והוא לא שמע מה שצריך לדעת, ולכן חשוב מאד לדעת מה שמדברים עכשיו, והיה זה שכרנו.
והאמת היא, שלפעמים מאד חשוב, שלפני שבן אדם בא הביתה, גם הוא יאכל קודם משהו.
היה כאן ב"זכרון מאיר" יהודי אחד, שאינו בן תורה שהיה עובד ולפני שהוא היה מגיע הביתה, הוא היה אוכל באופן קבוע באיזו מסעדה, ואשתו, במשך שנים, לא ידעה מזה. פעם אחת זה נודע לי ממנו, וסיכמנו שלא אגלה זאת. על כל פנים, אחרי שהוא היה אוכל שם במסעדה היה מגיע לפה, ל"זכרון מאיר", שבע, וכשאשתו היתה מציעה לו לאכול היה אומר, "לא צריך לטרוח מדאי", וכו' ואחר כך מאוחר יותר, היה מתארגן לאכול, אבל בעיקר מה שהוא רצה, שלא יהיה לחץ מזה שאין אוכל, ולהישאר רגוע.
אבל האמת היא שצריך לדעת שההיפך הוא הנכון.
אם אשה מכינה לאכול – צריכים לאכול, אפילו עם כל זה שאין תיאבון, ו'אני לא מחזיק בלאכול', ו'אולי אני אלך קודם לישון כמה שעות ואחר כך נאכל'.- זה לא בסדר…לגמרי לא בסדר. וצריך להתחנך שלא לעשות כך.
הסטייפלר שאל אתה עוזר בבית?
כמה שהסטייפלר היה גדול וקדוש, וכמה שהוא היה איש אלוקים ממש, וראו אצלו מופתים, והמופת הכי גדול זה ה"קהילות יעקב", וכמה שהוא היה כמו החסיד של ה"חובות הלבבות" עם כל הדרגות; עם האמונה, ועם הבטחון, ועם שער הבחינה, ועם יחוד המעשה, ועם חשבון הנפש, ועם אהבת ה'. הוא גם היה גאון ממש – לא סתם גאון אלא עם כל העיליו'ת שבו -בבין אדם לחבירו, אותה גאונות שיש ב"קהלות יעקב" היתה בבין אדם לחבירו, והוא היה חוזר ומשנן את זה.
הוא היה פיקח עצום – ממש חכימא דיהודאי. ופעם בא אליו אברך אחד, וסיפר שהוא מתמיד, והוא צריך שיעזרו לו לסדר את הסדרים שלו ואת הזמנים שלו. מיד הוא תפס את העניין. [על המקום הוא היה תופס], והוא אמר לו; אני רואה שאתה מתמיד, אבל לאשתך אתה עוזר פעם?… לפי איך שאתה שואל, נראה לי שאתה אף פעם לא עוזר לאשתך…! אתה חושב שמסתובבת לך שפחה בבית? – ההוא נדהם לשמוע את זה.
– פעם אברך אחד בא להרב שך מלא טענות ומענות, אומר לו הרב שך, 'תגיד לי, אתה עוזר בבית? אתה מבין שצריך לעזור בבית'? – כך הרב שך אמר לו. ההוא שואל את הרב שך. "מה צריך לעשות? אז הרב שך התחיל לפרט לו מה שצריך לעשות… שואל האברך ההוא את הרב שך מאיפה הראש ישיבה יודע את כל הדברים האלה? והרב שך משיב לו, 'זה הדברים שאני עושה…'
לאמא שלנו היו שלשה "שִׁינִים"
זה כל כך נעים לחיות עם בן אדם שלא עושה כלום מעצמו, לא עושה כלום מעצמו… וכבר התחלתי לספר מקודם, שפעם האמא אמרה לו (לאחי רבי שמואל זצ"ל), 'למה אתה שותק'?… היה זה בפעמים שעשו לו צרות שונות שאז היה לפעמים שופך בפניה קצת את הלב. אז האמא אמרה לו, "תראה, למה אתה שותק? לא תמיד צריך לשתוק". כבר שלמה המלך כותב בקהלת "עת לחשות ועת לדבר". וכתוב בגמ' בזבחים [קטו:] פעמים שאדם שותק ומקבל שכר על השתיקה, ופעמים שמדבר ומקבל שכר על הדיבור [ועי' מהרש"א]. 'תגיד בנחת, אבל למה לשתוק'?
ענה לה ר' שמואל, 'אני כל החיים שותק'.
למה? כל החיים שותק… – 'כי למדתי את זה ממך'.
לאמא שלנו היו שלשה "שִׁינִים",
היא היתה רגילה לומר,– 'מען דארף שווייגן','שלינגן'.און 'שיינקען'…
אלו הם השלושה "שינים".'שווייגן' – זה לשתוק,'שלינגן' – זה לבלוע, ו'שיינקען' – זה להעניק, לוותר ולתת.
– [ובלהעניק כלול הכל, סליחה, מחילה וכל שאר הנתינות].
אפילו בימיה האחרונים, אפילו מתוך שינה כשהיתה מדברת לעצמה, היתה אומרת,
'סימא שווייג'… 'סימא שווייג'…
תראה…
אולי נזכה שזה יועיל למישהו אחד, וגם כאן אולי יועיל אחרי שלושים וחמש שנה, יבוא למישהו איזה שהוא נסיון, וכשהוא יזכר יאמר לעצמו, 'אוי, שמעתי פעם שיש עצה לשתוק, אולי ננסה את העצה הזאת של 'שווייגן און שלינגן', לבלוע, לבלוע, לבלוע…
כל כך היתה מושרשת בזה עד כדי שאמרה בהזדמנות, 'אף פעם בחיים לא העליבו אותי'…
וכי לא העליבו אותה? אף פעם בחיים לא העליבו אותה?… אלא שכל אחד היא אהבה… והמידות הטובות האלו נדבקו בו…
והיו אצלו בתורשה… וכמו שספרנו מקודם, שפעם היא אמרה לו, 'תראה, שמואל, כתוב בגמרא שתלמיד חכם צריך שמינית שבשמינית של גאוה, קצת גאוה צריך שיהיה לו', והוא אמר לה, "נכון, אבל לא ירשתי את זה לא ממך ולא מאבא"…
רק מידות טובות, מידות טובות… לא זכור לי אף פעם אחת שאמר לשני. 'למה עשית'?… 'למה עשית ככה'?
אחרי שנפטר האבא שלנו, והאמא נשארה כספינה המיטרפת בלב ים, בלי פרנסה ובלי שום דבר, והעניין של "פנסיה" [מהרבנות של האבא זצ"ל], נסחב תקופה ארוכה עד שאישרו לה אותה – עם מלחמות. דברים פשוטים ומובנים, הלך לה קשה, וזכורני שהיה עסקן אחד חרדי, שציפו ממנו שהוא יסדר את העניינים, וכמו שהחפץ חיים אומר, "לעולם יהיה אדם מן הטובים ואל יהיה מן הרעים', והיינו שבכל דבר, בכל בקשה, בן אדם יכול להיות 'אדם טוב ולעומת זאת, הוא יכול להיות אדם לא טוב. כך אותו עסקן, אשר היה פשוט שהוא יסדר את הענין, הוא לא סידר…
ויום אחד האמא הלכה וביקשה את עזרתו, והוא אמר לה ש'זה דבר בלתי אפשרי, והיא צריכה להתייאש מזה'.
ואז היא אמרה לו כהאי לישנא. – וזה נשאר לנו כצוואה רוחנית.
ר' (פלוני), תשמע, אני שומעת מה שאתה אומר. דע לך דבר אחד, אם חס ושלום יהיה לך רע בחיים. תדע לך, שזה לא בגללי, כי אני לא מקפידה עליך… אין לי שום דבר עליך, לכל היותר אני מרחמת עליך… 'אני לא מקפידה עליך, ואני – חס ושלום – …לא מאחלת לך שום רע, אני רק מאחלת לך כל טוב…
– היא לא דיברה את זה מן השפה ולחוץ. היא לא דיברה את זה לעיתונות ולא לתקשורת. היא דיברה את זה מעומק הלב הטהור שלה. וכך היא המשיכה והסבירה לו, 'תדע, אין לי עליך שום טענה, אני רק מרחמת עליך…'
– היתה לך הזדמנות, סייעתא דשמיא, יכולת לעשות מצוה גדולה – להרנין לב אלמנה, לשמח יתומים. לא זכית, אז אני מרחמת עליך!! אבל אין לי עליך שום קפידה, לא כעס, ולא כלום. ואם חס ושלום יהיה לך רע בחיים, ידי לא במעל הזה…
כך היא אמרה, עם כל הלב…
סיפור נוסף היה עם האמא שלנו ע"ה, שב"ה זכינו שהיא גרה איתנו עשרים ושתים שנה, והיא הייתה עושה במשך היום הרבה עבודות והרבה דברים. כבר בשעה שלוש – ארבע לפנות בוקר היתה קמה, וראשית לכל – אחר אמירת תהילים – הייתה מנקה את פחי האשפה ואת כל הלכלוך, שנשאר אחרי פינוי הפחים ע"י עובדי העיריה.
את הפחים היא היתה מנקה ומסדרת, ואח"כ היתה מטאטאת את הרחוב, זה היה לוקח לה כשעה – שעתיים לפנות בוקר. – ופעם שמעתי ששכנה ממול עברה לידה ואמרה לה, 'הרבנית, זה לא יפה שהרבנית תעשה את זה, זו עבודה בזויה', והיא ענתה לה ואמרה: 'תראי, אני אשה זקנה, וכבר ראיתי הרבה דברים בחיים. תזכרי מה שאומר לך כלל אחד, אין עבודות בזויות, יש רק אנשים בזויים'… אם אדם עובר עבירה, חס ושלום, ועושה מה שלא צריך לעשות. אז הוא אדם בזוי, אבל עבודות, אין עבודות בזויות…
ואשה אחרת שאלה אותה פעם לפשר מעשיה בניקוי הרחוב, והיא השיבה לה, 'אני אגיד לך את האמת, כל השנים כשהייתי גרה בחיפה, לא היתה לי כזו זכות, לראות בשעה שלש-ארבע לפנות בוקר שאנשים כבר הולכים עם טלית ותפילין לבית הכנסת, ופה, ב'זכרון מאיר' אני זוכה לראות כל יום בשעה שלש.. ארבע.. חמש לפנות בוקר שאנשים הולכים לבית הכנסת עם טלית ותפילין – יש שהולך עם ה'טלית ותפילין' בשקית, ויש הולך כבר לבוש בהם, אבל עכ"פ זה לא כבוד שכאן בכזה מקום שעוברים עם טלית ותפילין, שיהיה הרחוב מלוכלך…
פתאום בא אדם "מבוהל" ונכנס למטבח כמו 'רוח סערה'…
אח"כ היתה עושה בבית את כל הכלים הרבים שנותרו מיום האתמול. קודם היתה עושה את הכלים שבכיור החלבי, אחרי זה היתה עושה הפסקה ואומרת תהילים, ואח"כ היתה עושה את הכיור הבשרי, כך היה סדר היום שלה מידי יום ביומו.
ויום אחד, אחרי שהיא כבר עבדה כמה שעות והכיור החלבי היה ריק מכל הכלים, הכל היה נקי ומצוחצח, פתאום בא אדם "מבוהל" ונכנס למטבח כמו 'רוח סערה'… רץ מיד לשיש החלבי, נגש לטרמוס של מים חמים שעמד שם באופן קבוע, לקח כוס גדולה, שם קפה וסוכר ומילא שלושת רבעי כוס מים חמים. אח"כ נגש, ופתח את הפריז'ידר… -ואני זוכר זאת כמו היום, איך שהיא עומדת שם ליד הכיור, וכאילו לא רואה שום דבר מכל התנהגותו הפזיזה.
…הוציא שקית חלב אחת, והיא לא מצאה חן בעיניו, אז הוא החזיר אותה למקומה, והוציא שקית חלב אחרת, נגש אל השיש למזוג לכוס, ושפך בבהילות… כמובן שכל החלב נשפך על השיש הנקי. הכוס התהפכה ונהיה שם לכלוך שהביך את השופך… והיא, על השניה נעלמה. על השניה, היא כבר לא במטבח. הלכה לחדר שלה, היא כבר יושבת ליד השולחן עם התהילים… גמרנו, שום דבר לא קרה…
וכמו שאמרו חז"ל בפרקי אבות [פרק ד' משנה י"ח] "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו", וכמובן שלא תוכיח אותו, ולא תגיד לו שום דבר, ולא תעשה לו 'מוסר כליות': למה עשית? ולמה לא נזהרת? וכו' וכו'. מה שאנחנו רואים בכל הסיפורים אלו, הוא השפיץ, השיא והפסגה של מידות טובות מה שהאדם צריך לעבוד ולחנך את עצמו, ואשרנו מה טוב חלקנו שזכינו וראינו יהודי כמו ר' לייזער שך… יהודי שכל הזמן רק תבע מעצמו, רק דרש מעצמו, ורק חינך את עצמו… ותמיד היו לו טענות על עצמו, וכל חפצו היה להגיע לדרגה של שלימות שהאדם צריך להגיע במידות.
ומה שדברנו וספרנו כאן, זו הנקודה של מידות הכוללת הכל, ואמנם הרב דסלר זצ"ל כותב ב"מכתב מאליהו' (ח"א עמ' 39) שהוא רגיל להגיד לזוגות הצעירים כשמתחתנים, גם לחתן וגם לכלה, שכל זמן שתרצו להיות נותנים האחד לזולתו אז ימשיך אשרכם -שביום החתונה- גם לאחריה. אך אם אפילו רק אחד מכם ירצה להתחיל להיות 'מקבל', אז האושר מכם והלאה… הכל מתפרק. כך היה אומר הרב דסלר לכל זוג צעיר לפני החתונה.
אבל לענ"ד זה עדיין לא הכל, אלא שה'שפיץ' והפיסגה של מידות טובות, היא הנקודה הזו שדברנו, שבכל תפקיד ובכל מצב שהאדם נמצא, בין אם הוא ר"מ או שהוא משגיח, גם אם הוא 'סנדלר' וגם כל תפקיד ועיסוק אחר, פיסגת המידות טובות תלויה מאד בנקודה הזו, של ההבלגה. ולא משנה מה האופי של האדם, הוא תמיד צריך לעבוד על עצמו, ואם אינו עובד על עצמו, אז גם אם הוא נולד עם תכונות טובות, לא יועיל כלום…
פעם, כשהרב שך דיבר ממידותיו התרומיות של הגאון ר' חיים עוזר, שאלנו אותו, אם ר' חיים עוזר נולד עם המידות טובות שלו, ואמר: "בטח שר' חיים עוזר נולד עם מידות טובות, אבל לא היה יום שהוא לא למד ספרי מוסר, 'ארחות צדיקים', 'חובות הלבבות', 'שערי תשובה', 'מסילת ישרים', כי אחרת, אם הוא לא היה לומד מוסר, המידות הטובות שלו היו לגמרי משתחקות'.
ובחודש כסלו שנת תשי"ד, כשעמד מרן הרב אברמסקי בישיבת סלבודקא והספיד את מרן ר' איסר זלמן מלצר, הוא דיבר כאילו אליו ואמר: "ר' איסר זלמן, תמיד היית אומר שלא מגיע לך שום שכר ע"ז שאתה 'עניו', בגלל שנולדת כזה…
הכרנו הרבה אנשים שנולדו עם תכונה של ענוה, ועזבו את העולם כשהם גרויסע "בעלי גאוה"… [בעלי גאוה גדולים]. זה לא שכל מי שבא לעולם עניו, הוא יוצא מהעולם 'עניו'. זה רק אם הוא עובד על עצמו… און איר האט געארבעט אויף זיך – ואתם עבדתם על עצמכם… כך אמר הרב אברמסקי.
וכך ראינו אצל הרב שך, את מידת ההטבה המיוחדת שהיתה טבועה בו. פעם במוצאי שבת כשהרב שך בא לביתו, הוא נכנס למטבח וראה את הלכלוך שם ואת הכלים המלוכלכים אז הוא התחיל לשפשף, וכשמישהו מבני הבית אמר לו 'הרי עוד מעט תבוא העוזרת ותנקה', אמר לו הרב שך: וכי לעוזרת אסור לעזור?
כך הרב שך הסביר לו, אבל בהחלט – אמר אחד – יתכן שלא זה בדיוק הטעם שהרב שך עשה כן, כי צריך לעזור לעוזרת, אלא משום שבטבעו הוא היה מיטיב, וכשהוא רואה דבר שצריך לעשות הוא עושה ולא משאיר לאחרים שיעשו. כמו שתמיד היה חוזר על מה שכתוב באברהם אבינו, "וירא והנה שלשה אנשים וגו' וירא וירץ וגו'. למה כתוב שתי פעמים 'וירא'?
הרי הוא כבר ראה את המלאכים, מה הוא רואה שוב? ואומר רש"י שה'וירא' השני היינו התבוננות, ולשם מה דרוש התבוננות? כי הרבה בני אדם רואים מצב מסויים ולא נרתמים לעזור, מלבד יחידים שעושים למעשה, כי הם התבוננו, וכך היה אצל אברהם אבינו, דבר ראשון הוא ראה, ואח"כ התבונן מה צריך כאן, מה חסר פה, ומיד כשהבין… 'וירץ' – הוא רץ לעשות.
ב"ה שראינו דברים כאלה, ואין אנו מספרים זאת סתם כסיפור דברים בעלמא, אלא כדי שנתבונן ונלמד מזה, שתמיד צריך לעבוד על העניין של מידות טובות, גם אם תכונותיו טובות מתחילת בואו לעולם.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'משיבת נפש')