"אם בחוקותי תלכו"
רבינו זצ"ל לא הכיר את העולם, הוא היה שקוע בכל רמ"ח אבריו בתורה הקדושה במלוא המובן של הדברים בלא גוזמא כלל, ובעיני ראיתי לפני כ"ג שנים גודל שקיעותו בתורה הקדושה, שעמדתי אצלו כדי לשאול אותו ביאור בדברי הגמ' בתלמוד ירושלמי למס' סנהדרין, ועמדתי סמוך אליו ולא הרים את ראשו ולא שם לבו לעומדים סביבו, עד שהכנסתי הספר תחת לראשו והרים הראש בחיוך, וענה לי על שאלתי, ושב ללמוד כפי שהיה.
אספר גופא דעובדא היכי הווה: שכני שליט"א עשה ברית לבנו שיחי' בביתו, ומרן הגר"ח היה הסנדק, וכאשר ירד רבינו זצ"ל ועבר ליד דלת ביתי, ניגשתי ליתן לו ברכת שלום, ואמרתי לו שאני דר כאן ויש לי כמה הערות על ספר 'דרך אמונה', אולי חפץ הוא להיכנס, ואמר לי שיכנס לכמה דקות, שאלתי אותו אולי ירצה לשתות מעט, ואמר לי – "תה אבל בלי סוכר". הגשתי לו גם מזונות מאפה בית [שנעשה בלי מרגרינה ועוד עניינים, כפי שידעתי מאנשי ביתו החומרות שמקפיד עליהן] ולא אבה לטעום, אמרתי לו זה כשר, וענה "אבל אסור לי סוכר". וברור הדבר שלא היה זה הטעם האמיתי, אלא שלא רצה לפגוע במה שאינו טועם אצל אחרים שאינם ממשפחתו, שאינו יודע מהות הילוכי הכשרות בביתם.
ואח"כ אחז הכוס בידו והמתנתי לענות אמן על ברכתו, והוא ממתין גם, ופנה אלי ואמר לי: "אמרת שיש לך הערות", אמרתי לו שאמתין עד שהרב ישתה, ואמר לי, "לא, קודם תאמר אתה ואח"כ אשתה". וכך הווה, שתחילה דן בדברים טובא ופתח גם גמ' כדי לעיין בה, ואח"כ שתה.
ואח"כ בא מלמד אחד עם הילדים לקבל ברכת רבינו, ונכנסו הרבה אנשים לקבל ברכתו ולשאול בעצתו, לאחר שהלכו כולם, נאמר לו שיש עוד ברית מילה בעוד ארבעים דקות, ושאלתי אותו האם הוא רוצה אולי לנוח מעט, ואמר לי כן, ורציתי בכל מאודי לסדר לו מיטה, אך הוא אמר לי שהוא רוצה גמ' חולין.
הבאתי לו גמ' חולין, והוא פתחה בחשק רב, כאילו בא לו איזה תענוג שמשתוקק לו זמן רב, והתחיל ללמוד בנגינה באופן נעים ביותר, ואחז כרטיס בידו והעבירו כך על התיבות, ולאחר שסיים הפרק עבר על הרא"ש ואח"כ על התוספתא. מחמת גודל רוממות המעמד בבית באותו הזמן, לבשתי גם אני את הכובע והחליפה והתיישבתי ללמוד באותו שולחן בצד השני.
היה לנו כולל מוסר שמידי פעם א' מהאברכים היה אומר ועד מוסרי, ובדיוק באותו היום הייתי צריך למסור הועד, ועברתי על הדברים, והיה מאמר בירושלמי בסנהדרין שהיה קשור לענין, ולמדתי הירושלמי שם. תוך כדי הדברים הרים הגר"ח במקצת את עינו וראה שאני יושב עם הכובע והחליפה, והבין שזה מחמת כבודו, הוא לא הפסיק ללמוד אלא המשיך ללמוד בקול ובנגינה, ותוך כדי לימודו העיף המגבעת מעל ראשו, והוריד שרוול אחד ואח"כ עוד שרוול והשליך החליפה ואפילו לא הביט לאן, והמשיך ללמוד.
וכשבאתי לשאול אותו ביאור בדברי הירושלמי, לא שם ליבו כלל שאני עומד אצלו. ובא וראה כמה גדול כוחם של צדיקים, שקיעותו הנוראה מצד אחד שלא לראות כלל מה נעשה סביבו, אבל אין זה סתירה לחשוב תוך כדי הלימוד, שהוא גורם לבעל הבית ללבוש החליפה ולהוריד מלבושו העליון, ממש מן הקצה אל הקצה. והוא דוגמא חיה לזוכה לדברים הרבה…
והנוגע לענין גדלותו של רבינו נוסיף רק ענין אחד מסיומו של הביקור הנ"ל: ידוע מאד דרכו של הגר"ח זצ"ל שהפליג מאד בזהירות בשמירת עיניים ובהרחק גדול מכל סרך ענין של צניעות, וידוע שאף כתב של אשה לא היה קורא, ולמרות זאת, כשקם לצאת פנה לעבר המטבח שם שהתה רעייתי שתחי', והרים עיניו כלפי מעלה בלא להביט כלל, ואמר ביידיש בקול שתשמע "א'ייש"כ אוף די הכנסת אורחים" [יישר כח על ההכנסת אורחים], למרות גודל זהירותו לא נמנע מלהכיר טובה, הגם שבוודאי הבין שההכרת הטוב האמיתית היא שלנו אליו, שזיכנו בביקור מכובד וחשוב כ"כ.
מרן זצוק"ל מחייב את כל האומרים שצריך להיזהר מרוב התמדה, וצריך להיות דעתו מעורב עם הבריות, הנה לנו התמדה גדולה מעבר להשגתנו, ואף שהיה נוח לו להיתמם בהרבה מקרים כאילו אינו מבין את הענין כלל, אבל באמת כשהיה צריך להבין היה מבין, ובאמת למד תורה לשמה וזכה לדברים הרבה.
למרות רוב הקיפו בידיעת כל התורה כולה באופן נעלה ביותר, היה עניו ואין דורש טובת עצמו כלל. ושמעתי מכלי ראשון, מחבר בן זמננו, צעיר ממנו בארבעים וחמש שנים שכתב על ענייני סדר זרעים, ושלח את הספר למרן זצ"ל, השליח שהביא הספר סיפר לי שמרן עיין מעט בספר, ואמר לו בהתפעלות, "ראה הוא מביא דרך אמונה", והרי כל מי שלמד סדר זרעים אינו זז מהספר דרך אמונה שהוא כל בו ממש לכל העניינים של זרעים, וכי יש אחד שכתב על עניינים אלו ואינו מביא מספר דרך אמונה, והוא בענוותנותו הגדולה מתפעל מעוד איזה אברך שדן בדברי הדרך אמונה.
ואף אני הייתי פעם בביתו, ואמרתי לו שאנחנו בכולל לומדים זרעים וה'דרך אמונה' מסייע לנו מאד, ואמרתי לו ייש"כ, והוא מאוד התרגש שנעזרים בספר שלו, והתחיל לספר לי שבאמת על החלקים של תרומות ומעשרות הוא עבד עשר שנים, וחזר עוד פעם, "עשר שנים עבדתי על זה", וסיפר לי שהכרך הרביעי על מתנו"כ ושמיטה נמצא כבר בדפוס, וראיתי ממש גודל הענווה, שהרי הספר 'דרך אמונה' נהפך לנחלת הכלל, ונהיה ספר יסוד בלימוד סדר זרעים, והוא ממש גילה האור בסדר זה, והרבה מטמוניות שהיו גנוזות נתגלו בספר דרך אמונה, ורבינו זצ"ל מתרגש מאברך שמודה לו על כך שהספר עזר לו בלימוד.
ולאידך גיסא, זכורני שרבינו זצ"ל השתתף פעם בברית מילה במושב תפרח, ואחר הברית הלך לבחון בת"ת שם, ואח"כ נסע לבקר אצל אחד ממיודעיו מתושבי המקום, והילדים של המושב הקיפו את הרכב והיה קשה לנהג להתקדם [כמדומה שנסיעה פנימית זו לא נעשתה ע"י הנהג הקבוע], וכנראה שהנהג צפר לילדים שיזוזו, ואמר לי אחד מהנוסעים ברכב, שהגר"ח התבטא בחיוך, "הם חושבים שהם מקיימים כבוד התורה", והיינו שמרן הגר"ח ידע היטב מה הוא נחשב בציבור, ולו כשלעצמו אין הדבר נוגע כלל, והוא בתומו הולך עושה רצון קונו כל הימים…
עוד ענין אחד שהיה רבינו זצ"ל מיוחד בו, הוא כח הריכוז שהיה באופן נפלא, והיה עונה מיד על מה שנשאל בתיבה אחת שהיה בה תשובה שלימה. פעם אחת באנו אליו עם תלמידים בשיעור ג' בישיב"ק, וביקשנו ממנו לבחון אותם על פרק שנים אוחזין, ושאל אותם מה הדין ב'הילך', והם ענו לו המחלוקת בגמ', וההכרעה להלכה של הראשונים ובתוס' שם בשם ספר חפץ, והדברים ידועים, והוא אמר מיד "פיינע בחורים ידעו טוב", והיינו שלא חפץ לבחנם ולהתקילם אלא ליתן להם הרגשה טובה שנבחנו והצליחו וידעו [ושמעתי גם מעד נאמן מתלמידי בתי אבות של פוניבז', שהיו הולכים להיבחן אצל החזו"א, והיה בוחן אותם באופן קל מאד]. ואח"כ ביקשו ממנו שיברך את הבחורים לקראת הישיבות הגדולות שיצליחו שם. ואמר להם 'הילך' ולא יסף.
וזכורני עוד, שישבנו פעם בסעודת ברית של אחד מצאצאיו, והיה שם ציבור מועט, ודיברנו המסובים ביחד במשך הסעודה בדברי תורה, והיתה הרגשה ביתית וקרובה מאד, כמו שאומרים באידיש 'היימיש'. אחר הסעודה נגשתי אליו וביקשתי ממנו ברכה לאחד מקרוביו שהיה צריך לעבור ניתוח מורכב בלב, והיה זה לאחר שישבנו ביחד, וממש שפכתי את הלב, והוא ענה לי ביבשות 'ברכה והצלחה', ואני המתנתי לאוזן קשבת כהמשך לכל השיחה שהיתה בסעודת הברית, ואמרתי לו "זה ניתוח בלב" וכו', ואמר לי "כן כן שמעתי ואמרתי ברכה והצלחה", כאומר אמרתי כל מה שצריך, והיתה ניכרת הפתעתו, הוא בירך מכל הלב בכוונה שלמה ואמיתית, שתהיה ברכה והצלחה, ואמר זאת בשיא הריכוז והכוונה, ומה יש יותר מזה? והדברים נפלאים.
עוד ראיתי באירוסי אחד מהנכדים, לקח רבינו את אחד מהנכדים הילדים על ברכיו, והנכד הושיט ידו לאחת מהעוגות שהיו מונחות על השולחן והכניסה לתוך פיו, תפסו רבינו בידו ואמר לו, 'ברכה' הנכד ניסה שוב להכניסה לפיו, ושוב תפסו ואמר לו 'ברכה', עד שהנכד בירך ואכל. והיינו שהיה אבא טוב וסבא טוב, אדם נורמלי שניהל חיים נורמלים, ואעפ"כ לא היתה בזה סתירה להגיע לשיא מעלת השקיעות, ההתמדה והיראה.
אספר עוד עובדא אחת ששמעתי מאחד ששמע מבעל המעשה. לפני שנים היתה גניבה גדולה בביתו של מרן זצ"ל, ועד היום לא נודע מי הגנב, והיה חסרון ממון גדול, והרבה כספים של הגמ"ח שניהל מרן זצ"ל נגנבו. ניגש אליו אחד ממשפחתו, ואמר לו שרק על הביטול תורה שעשה הגנב אי אפשר לסלוח, וענה לו מרן זצ"ל בפשטות, "הוא לא עשה ביטול תורה".
והיה ברור צערו הגדול של רבינו זצ"ל, ובפרט שהיו אצלו פקדונות של אחרים, ואף סיפר אז רבינו זצ"ל שאצל החזו"א היתה גניבה ונגנב שעון מביתו, והיה לחזו"א צער גדול שבביתו קורים מעין אלו, ולמרות כל הצער לא זז רבינו ולא במעט מתפקידו האמיתי של עשיית רצון קונו, וכפי שכתוב בחז"ל על הפסוק "ואותו תעבוד", "עבדהו בתורתו"
(מתוך הספר 'אריד בשיחי')