הסבא מנובהרדוק זצ"ל בספרו 'מדרגת האדם', עמד על כך שפעמיים מעיד הכתוב על אמונת ישראל – פעם אחת בתחילת גאולתם, כאשר בא משה רבינו אליהם: 'ויאמן העם', ופעם שניה בעמדם על שפת הים ובראותם את המצרים מתים על שפת הים: 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'.
הוא ביאר, שאכן גם בתחילה היו בדרגת אמונה, אולם אי אפשר להשוות בין דרגת אמונה זו לבין זו שעמדו בה כעת, לאחר עשר המכות וניסי יציאת מצרים!
בהיותם בדרגת אמונה נמוכה יותר, הם לא הצליחו לעמוד בשעת מבחן – כשביקש משה רבינו מן הזקנים להתלוות אליו לפרעה, הם נשמטו אחד אחד, ורק משה ואהרן התיצבו לפני פרעה לבדם. לעומת זאת, כעת הם העזו למסור את נפשם, ונכנסו לתוך הים מתוך ביטחון מוחלט בבורא יתברך!
כדי להבין את ההבדל בין שתי הדרגות הללו נשא הסבא זצ"ל את משלו, ומעשה שהיה כך היה:
בעיר ורשה פעלה כנופיית נוכלים, שהיו מרוששים את קרבנותיהם מכל רכושם בדרך מחוכמת וערמומית. הם היו פונים לאדם, ומציעים לו הצעה שבלתי אפשרי לסרב לה – יש להם מכונת דפוס, המזייפת שטרות כסף. השטרות מזויפים באיכות מושלמת, ואין אדם בעולם המסוגל להבחין בזיוף. הם מציעים לו מאה אלף שטרות מזויפים, תמורת שלושים אלף שטרות אמיתיים!
מובן, שהאיש היסס וחשש.
אמרו לו: 'הנה הכסף המזויף. בחר לך שלושה שטרות – אלו שתרצה – ולך עמם לבנק. תאמר, שמישהו שילם לך בשטרות אלו, ותבקש לפרטן לכסף קטן. אין לך 'מבין' הבקי בשטרות מזויפים יותר מפקיד הבנק. אם הוא לא יבחין בזיוף – איש לא יבחין בו!'
האיש החששן הוציא שלושה שטרות ופנה לבנק. הציג את השטרות בפני הפקיד, וביטח את עצמו בסיפור; מישהו קנה ממנו חפץ, שילם לו בשטרות אלו, והוא מבקש להמירם למטבעות. הפקיד העיף עין בשטרות והמירם כרצונו. פנה האיש מהבנק שמח וטוב לב, הוציא את כל כספי חסכונותיו, ואף לווה כספים, ובא אל הנוכלים. הללו שמחו לבואו. והציעו לפניו את מאה אלף השטרות המזויפים.
ועדיין לא נפל האיש בפח – אולי החליפו בינתיים את השטרות? אולי השטרות הראשונים היו מקוריים, ועכשיו יתנו לו שטרות מזויפים מאיכות ירודה? אמר להם: 'אקח את שטרותיכם אל הבנק, ואחליף שוב שלושה שטרות. אם יחליפם הפקיד – אתן לכם את הכסף'.
הסכימו הנוכלים והלכו עמו לסניף בנק אחר. האיש הציג שלושה שטרות, והם הוחלפו מיד, בלא לעורר חשד.
כעת נרגע האיש לחלוטין, ואף החל לשמוח על האוצר שהתגלגל לידו – שבעים אלף בעיסקה בטוחה! נתן להם את שלושים האלף, לקח את מאה האלף – בניכוי ששת השטרות – והם נפרדו ממנו לשלום.
הלך האיש ברחוב שמח ועלז, ולפתע עצרוהו שני שוטרים. 'היי אתה, פתח את האמתחת!'
בלב הולם פתח בפניהם את אמתחת הכסף, נטלו השוטרים את השטרות, הביטו בהם וקראו: 'הרי אלו שטרות מזויפים! אתה עצור, בוא עמנו!'
נפנו לרגע לסגור את האמתחת ולחתום אותה בחותם הרשות, והאיש ניצל את הרגע וברח מן המקום. השוטרים רדפו אחריו, אבל הפחד העניק לו כוחות עלומים, והוא חמק מהם ונבלע בסימטאות העיר, כשהוא מבכה את אבדן ההשקעה הגדולה שלו, אבל שמח ומודה על הצלתו הפלאית, שכן אילמלא ברח – כבר היה יושב מאחורי סורג ובריח למשך שנים ארוכות.
איש תמים זה אינו משער את מה שהסתתר באמת מאחורי העיסקה הזו…
האמת היא, שהשטרות כלל לא היו מזויפים. אילו היו מזויפים היו הפקידים חושפים זאת! השטרות היו שטרות אמיתיים ומקוריים, והוא אכן עשה עיסקה שאין דומה לה – החליף שלושים אלף שטרות מקוריים – במאה אלף שטרות מקוריים!
אלא, שחברי הכנופיה שלחו אליו שני חברים שהתחזו לשוטרים כדי להשלים את התעלול השפל… ברגע שעצרו ה'שוטרים' את האדם באשמת החזקת שטרות מזויפים, הוא השאיר את השטרות בידיהם ונמלט על נפשו וכך זכו הם בכל מאה ושלושים אלף השטרות!…
וכאן נשאלת השאלה: מדוע ברח האיש מפני השוטרים? הרי ידע שהשטרות מזויפים זיוף מעולה, בחן וניסה, ושני פקידים מנוסים וחדי עין לא גילו את הזיוף. היה עליו להכחיש ולעמוד על דעתו שהשטרות אינם מזויפים. אדרבה, שיקחוהו למעצר, יבדקו את השטרות, ותצא צידקתו לאור! ואנו יודעים, שאם היה עושה כן – היה זוכה!
מדוע לא עשה כן? משום שאף על פי שהאמין שהזיוף מושלם, והיתה לו הוכחה מוצקה לכך משני פקידי הבנק שלא הבחינו בזיוף – הרי בסתר ליבו קינן עדיין החשש, התפתלה תולעת הספק, ובעצמו לא היה בטוח בצדקתו. וכאשר עצרוהו ה"שוטרים" – חשש שהצדק עימם, ובידם ההוכחה, והעדיף להפקיר את כספו, את השטרות הטובים והמקוריים, ולהימלט על נפשו, ועוד שמח על שנפטר מהם בלא עונש מאסר…
כזאת היתה דרגת האמונה של בני ישראל בבוא משה רבינו לגאלם. אמנם בראותם את האותות שעשה להם האמינו לו, אבל בשעת מבחן, על סף ארמונו של פרעה, נשמטו אחד אחד… רק לאחר שנה של חישול האמונה, כשהגיעו לדרגת 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה', 'וגם צדה לא עשו להם' – עמדה אמונתם במבחן הניסיון, והם נכנסו לתוך הים בבטחון גמור!
(ומתוק האור – יציאת מצרים)