בפרשה שלנו טמונה תובנה נוספת, עמוקה ונפלאה במושג של כבוד שמים, שאת עיקרה שמעתי מפה מפיק מרגליות, הגאון רבי ישראל דוד שלזינגר שליט"א, רב קהל 'שערי תפילה' במונסי, מתלמידיו המובהקים של הגאון הישיש רבי יצחק דוב קופלמאן זצ"ל, ראש ישיבת לוצרן:
הנה הפעם הראשונה בתורה שהוזכר בה התואר 'צבאות' היא בפרשתנו. נאמר: "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל".
כן בפרשה הבאה, פרשת בא, הוזכר שוב תואר זה: "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" (יב, מא).
עלינו להבין מהו 'צבאות'? על מי נאמר שם תואר זה, האם על ישראל או האם על הקדוש ברוך הוא? ומה העומק הטמון בשם נשגב זה?
בגמרא במסכת שבועות (לה, ב) ישנה מחלוקת אם מותר למחוק את השם 'צבאות': רבי יוסי אומר 'צבאות' כולו נמחק, שלא נקרא 'צבאות' אלא על שם ישראל, שנאמר "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים". שמואל אומר שאין הלכה כרבי יוסי, ואסור למחוק את השם 'צבאות', לפי שהוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא, ודין שמות הקודש שאינם נמחקים.
ומצינו כמה דעות במפרשים. לפי דעתו של רבי יוסי הסבור ששם 'צבאות' נמחק, משום שאינו משמותיו של הקדוש ברוך הוא, אם כן, מי נקראו 'צבאות' בתורה? ועל שום מה?
ה'ספורנו' כתב שמלאכי השרת נקראו צבאות, ולכך נאמר "את צבאותי, את עמי בני ישראל", שבשעה שעלו בני ישראל ממצרים, עלו יחד עמהם מלאכי השרת. אותה כת מלאכים שירדה עם השם יתברך ברדתו עם ישראל למצרים, וגם בצאתם עלו עמהם ונקראו 'צבאות השם'.
אולם ה'אור החיים' מפרש בדרך אחרת, מרעישה ומפליאה, כי כוונת הפסוק 'צבאותי', הכונה היא גם אל המלאכים וגם אל ישראל יחדו. זו לשונו:
"צריך לדעת מי הם הצבאות? אם הם ישראל היה לו לומר 'את צבאות עמי בני ישראל'? [ולא כלשון הכתוב 'את צבאתי את עמי בני ישראל', מהו 'את' הנוסף אחר המלה 'צבאותי'?]. ואולי כי יכוון השם לרשום בתורה הפלגת מעלתנו אצלו, כי אין לו צבאות מיוחדים לו כישראל, ולזה אם היה אומר 'את צבאות עמי' וגו', היה מקום לומר כי ה' יש לו הרבה צבאי צבאות, וזה אחד מהם.
"לזה אמר 'את צבאותי' סתם, לומר הרשומים, ואין צורך לומר צבא פלוני, כי באומרך צבאות ה' אחד הוא המיוחד, ואחר כך אמר מיהו זה ואיזהו – את עמי בני ישראל. ויתבאר הכתוב על דרך כלל ופרט, אין בכלל 'צבאותי' אלא הפרט שהם בני ישראל, ומעתה לא יקרא בכינוי 'צבאות ה" אלא ישראל, המרוממים והמעולים".
מבואר בדברי ה'אור החיים' הקדוש, כי התייחד שמם של ישראל כצבאות השם, מתוך כל צבאות מעלה, כי הם הצבא המיוחד!
פחד פחדים!
והנה הראשונה שקראה לקדוש ברוך הוא בתואר 'צבאות', היתה זאת חנה בתפילתה, כשעמדה בפתח ההיכל. כך מובא בגמרא בברכות (לא, ב):
"אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו לקדוש ברוך הוא 'צבאות', עד שבאתה חנה וקראתו 'צבאות'. אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: 'רבונו של עולם! מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?'".
והמשיכה חנה לומר לפני הקדוש ברוך הוא: "משל למה הדבר דומה – למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, בא עני אחד ועמד על הפתח, אמר להם: תנו לי פרוסה אחת! ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך. אמר לו: 'אדוני המלך, מכל סעודה שעשית, קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?'…"
לשון תפילתה של חנה בלשון זה: "מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת", מזכיר לי מעשה ששמעתי מהגאון רבי אברהם אויערבאך שליט"א, ראש ישיבת קרלין-סטולין, בהספדו על קודמו בראשות הישיבה, הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל.
הוא סיפר, כי פעם השתתף רבי צבי באירוע נכבד שקיימה חסידות קרלין, בו נטלו חלק אלפי חסידים מכל רחבי הארץ. ממרומי המזרח זיהה רבי צבי אדם מסוים שהכיר כעלוב נפש ואומלל, המנסה בקושי רב להשתחל אל שורות השמחה, ולטעום מעט ממעדניה.
רבי צבי ביקש מאחד האחראים להכניס את האיש, לפנות לו מקום לשבת, ולהגיש לפניו אוכל בדרך כבוד. רבי צבי הטעים את פשר הבקשה כך: "אין ספק כי נחת הרוח שיגרם לקדוש ברוך הוא, בכך שישביעו את האיש האומלל הזה, גדול יותר מנחת הרוח שתגרם לו מכל הסעודה כולה!".
חנה התחננה לקדוש ברוך הוא במכוון בנוסח זה: "רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?…". היא השתמשה דווקא בתאר 'צבאות' כלפי הקדוש ברוך הוא, כי שם זה מורה כאמור על איגוד של קהל, שמטרה אחת משתפת מאגדת אותם, ובכח טענה זו ביקשה כי רצונה להפקד בזרע של קימא, כי הרי כל יהודי שנולד, מוסיף עוד נדבך של כבוד שמים בעולם, וגם היא חפצה שבניה יהיו חלק מצבא השם, חלק מאותו איגוד של כבוד שמים.
זו גם הסיבה שנדרה להקדיש אותו עם לידתו קודש להשם, כמו שנאמר: "ותדור נדר ותאמר ה' צבאות, אם ראה תראה בעני אמתך, וזכרתני ולא תשכח את אמתך, ונתתה לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו". משום שכל בקשתה נבעה אך ורק מהכח של השם 'צבאות', מדוע היא כה השתוקקה לבנים, רק בשביל שיצטרף לצבא השם, כחלק בלתי נפרד מהאיגוד של הבריאה, שמטרתה היא ריבוי כבוד שמים.
אחד מגדולי הדור שחיו לפני כשלוש מאות שנה, היה הגאון הקדוש, איש האלוקים, רבי משה מאוויא זצ"ל. הוא כונה בהערצה 'רבי משה איווער'. אגדות רבות מופלאות ועלאיות נכרכו סביב שמו הנערץ והנקדש. הגאון רבי יעקב ליפשיץ זצ"ל, ששימש כמזכירו הנאמן של מרן הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל בקובנא, כותב בספרו 'זכרון יעקב' – כי הגאון מוילנא היה חרד בהזכרת שמו של רבי משה איווער! נורא!
ואודותיו מובאת עדות מופלאה בספר הקדוש 'יסוד ושרש העבודה' (שער א, פרק ה), כך: "וכן שמעתי דוגמת עבודה זו, על אדם גדול ומפורסם רבי משה איווער ז"ל, כששמע שנולד בן זכר בעירו היה שמח שמחה גדולה, ואמר: 'נולד עבד לבורא יתברך שמו! כי מן הסתם יבוא מן הילד כשיגדל נחת רוח להבורא יתברך, שרוב עמנו עם קדוש, רובם כשרים ועובדי ה' המה!'".
רבי משה איווער שש ושמח בלידתו של כל ילד יהודי, כי הוא ראה בכל יחיד ויחיד מישראל חלק בלתי נפרד מצבא השם, האיגוד הכללי שמאגד מטרה אחת ואחידה – ריבוי כבוד שמים בעולם והסבת נחת רוח לבורא יתברך!
ברוח הדברים הללו, שמעתי פעם מהגאון הצדיק רבי אליהו ראטה זצ"ל, כאשר נכנסתי לבקרו בחוליו. רבי אליהו היה איש חסיד, מרומם מדורות קודמים, איש אמונו וסודו של הרבי הקדוש, מופת הדור, רבי שלמה מזוועהיל זצ"ל. באמצע הביקור נכנס יהודי וביקש ברכה עבור בניו שיגדלו לתורה ויראת שמים, נענה רבי אליהו בנועם: "אם כבר אתה מבקש ברכה עבור בניך, תבקש ברכה עבור כל ילדי ישראל… הלא כולנו בני אב אחד אנחנו! מטרה משותפת יש לכולנו – לעבוד את השם! ברכה לכולם כוללת בתוכה ברכה לכל יחיד ויחיד…".
זה היה סוד הקסם, שהועיל לתפילתה של חנה להתקבל במרומים ברחמים וברצון. בכח השם 'צבאות' ובמשמעות העמוקה והעצומה הגלומה בו, הצליחה לפעול למעלה מדרך הטבע. בהזכרת שם זה הראתה, שהיא מכירה במלכותו יתברך ובעוצמתו, שאין לו שום מניעה מלהושיעה, למרות היותה 'עניה' מבחינת מעשים. ובנוסף נימקה שכל בקשתה נובעת רק כדי להרבות כבוד שמים עם זרעה, ורק לשם כך היא מפצירה ומבקשת, לכך נושעה! כיון שבחכמתה ידעה איך לרצות את קונה בתפילה.
בדומה לתפילתה המחוכמת של חנה, שמעתי מעשה מופלא מפי הגאון רבי הלל זקס זצ"ל, ראש ישיבת 'כנסת הגדולה', אודות סבו מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל:
לאזניו של ה'חפץ חיים' הגיעה פעם שמועה, על תקלה רוחנית חמורה שאירעה בעיירה מסוימת הסמוכה לראדין. כדרכו בכל ענין, חש ה'חפץ חיים' אחריות על בני דורו, כמי שמוטל עליו לגדור גדר ולעמוד בפרץ. גם כאן אזר כגיבור חלציו, ובשארית כוחותיו נסע לאותה עיירה לטכס עצה עם רב העיירה, כיצד לתקן את התקלה ולדאוג שהיא לא תקרה שוב.
כאשר הגיע ה'חפץ חיים' לעיירה, שם פעמיו אל עבר בית הרב, אך משנקש בדלת נודע לו כי הרב פרש למנוחה קצרה. בינתיים נפנה לבית הכנסת הסמוך, שם המתין בסבלנות ובפשטות עד שעת קבלת הקהל אצל הרב.
בזמן שהמתין בבית הכנסת, שמע לפתע קול בכי מכיוון עזרת הנשים. לאחר כמה רגעי דומיה הבחין שזהו קולה של אישה, המתפללת בצורה נרגשת ביותר לבורא עולם. ה'חפץ חיים' שם את אזניו כאפרכסת להאזין לדבריה, והחכמה והפיקחות שנכרו מהם הפעימו את רוחו של ה'חפץ חיים', והלהיבו את ישותו.
כה היו דבריה המרגשים:
"ריבונו של עולם! לפני אלפי שנים עשינו איתך עיסקה. אתה לקחת אותנו לעם, ואנו קיבלנו עלינו את עול מלכותך. אנו בוודאי לא מתחרטים על העיסקה, הרי אתה מרעיף עלינו טובות ללא סוף וגבול, אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו…
"אבל, סבורה אני שגם אתה אינך מתחרט על העיסקה שעשית אתנו. הרי ציווית בתורתך במלים ספורות: 'לא יראה לך שאר בכל גבולך', היש בית של יהודי שאינו נהפך בערב פסח מתחילתו עד סופו?! כל ארון, כל חפץ, כל פינה נבדקת…
"ציווית בתורתך: 'בסוכת תשבו שבעת ימים', כמה הוצאות כספיות מוציאה כל משפחה יהודית בערב סוכות, על בניית סוכה ורכישת ארבעת המינים… האם תמצא אומה כלשהי שיהדרו כך במצוות, אפילו עשירית מכפי שמהדרים עם ישראל?!…"
בשלב זה פרצה האשה בבכי סוער ואמרה: "ריבונו של עולם! אם כך, ששני הצדדים כל כך מרוצים מהעיסקה, מדוע אנו כה הרבה סובלים?…"
ה'חפץ חיים' התפעל עד מאד מתפילתה הנרגשת, וציין לשבח כי היא אישה היודעת לרצות את הקדוש ברוך הוא בתפילתה, בכך שהחלה בלשון ריצוי ורק אחר כך הזכירה את בקשותיה.
מאוחר יותר סיפר זאת לחתנו, הגאון רבי מנדל זקס זצ"ל בהתרגשות רבה, כשהוא מוסיף להתבטא: "זי איז נישט קיין נארישע פרוי!" ["היא איננה אשה טיפשה כלל!"…].
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')
