המכה האחת לפני האחרונה – היתה מכת חושך, במהלכה הוחשכה מצרים כולה בחושך אשר כמותו טרם נהיה: חושך אשר ניתן לחוש בו ולמששו בידיים! החושך שבמצרים לא היה חושך של 'העדר' – של מחסור באור – אלא חושך ממשי ומוחשי!
בשלשת הימים הראשונים – יכלו עדיין המצרים לנוע ממקומם, אולם בשום אופן לא יכלו לראות איש את אחיו – שכן החושך הסמיך, הציב חייץ ביניהם.
בשלשת הימים הבאים לעומת זאת, היה החושך כה סמיך – עד שלא יכלו המצרים למוש ממקומם, היושב – לא יכול היה לעמוד, ואילו העומד – לא יכול היה לשבת, שכן כל מקום פנוי במצרים – התמלא באותו חומר אפל ושחור אשר בשם 'חושך' נקרא.
מבינים אנו אל-נכון עד כמה קשה ואיומה הייתה מכת חושך, עומדים אנו בלי ספק על הסבל הרב אשר נגרם מחמתה למצרים, אולם דומה כי הסיפור הבא – יוסיף נופך מיוחד לדברים:
מסופר על אחד המגידים אשר סבבו בימים עברו בין העיירות הפזורות
מסופר על אחד המגידים אשר סבבו בימים עברו בין העיירות הפזורות, שפעם הגיע לעיירה נידחת, והחל מלהיב את ליבות השומעים בדברים היוצאים מן הלב, דברים חוצבים להבות אש. דברים הממיסים כל לב, דברים אשר עסקו רובם ככולם במוראותיו של הגהנום המזומן לעוברי רצונו יתברך, ובשבח גן העדן הצפון לצדיקים המקיימים את מצוותיו באהבה.
הדברים המלהיבים – נכנסו היטב אל ליבות השומעים, בציבור החלה ניכרת התעוררות רבתי, אולם אז, לפתע, קם אחד המאזינים והכריז: "רבי, אני דוקא רוצה להיות בגהנום!"… "בגהנום???" – תמה המגיד, והיהודי אישר ואף הסביר:
"שמע נא רבי," – הוא פנה אל המגיד – "ואמור לי אתה האם אינני צודק… נניח שאגיע לגן עדן לאחר מאה ועשרים שנה, ולו יהא זה היכל מיוחד ונהדר בו אזכה לתענוג שאין למעלה ממנו. בסדר. אל גן העדן הגעתי. אולם מה אעשה שם בחברת כל הצדיקים והיראים, הרבנים ותלמידי החכמים?
הלא עבורי – אשר כל ימי לא גדלתי בין החכמים; עבורי – אשר אין לי שיג ושיח בשיחתם של תלמידי חכמים; עבורי – אשר החברה אליה הסכנתי הינה חברתם של יהודים פשוטים, טובי לב – אך עמי ארצות, תהא השהות בגן עדן בלא כל ידיד ומכר – סבל מתמשך וחסר תקוה! הרי לא יהיה לי אפילו עם מי להחליף מילה או ברכת 'צפרא טבא' לבבית!
"בגהנום לעומת זאת" – המשיך היהודי – "סבורני כי ארגיש בבית… שם – אפגוש את כל מכרי וידידי משכבר, שם – אוכל לשבת בצוותא חדא עם רעי אשר עימם קשרתי קשרי ידידות כאן בעולם הזה, שם – יהיה לי עם מי לשבת, ועם מי לדבר, ועם מי להחליף חוויות… שם הוא מקומי האמיתי!" – סיים היהודי בתרועת נצחון…
אולם המגיד – הוא לא התרשם מהטיעון הכל-כך משכנע… "טועה אתה בני!" – הוא פנה אל היהודי ברוך, ומיהר לנמק את דבריו: "כלום סבור הינך כי למעלה, בעולם האמת, תוכל לפגוש את מכריך וידידיך? אם כך סבור אתה – הרי שאינך אלא טועה, וטעותך תבוא ותטפח על פניך כאשר תגיע שעתך להשיב את נשמתך לבוראך!
"הגן עדן, ידידי" – הטעים המגיד – "מלא הוא אורה ושמחה, צדיקים יושבים יחדיו – זה עם זה, ונהנים מזיו השכינה. שם – פוגשים הצדיקים את ידידיהם האמיתיים, עובדי ה' מימים, אלו אשר צעדו עמם כל ימיהם בשביל הזהב ובדרך הישר!
"בגהנום לעומת זאת – החושך הוא השולט ברמה… בגהנום – לא רואים איש, ולא שומעים איש, ואף לא ניתן להזיז את היד ולמשש איש את רעהו… בגהנום – נמק איש איש לבדו בעוונותיו, מבלי קרוב ומודע!!"
– סיים את דבריו…
במכת חושך – החליט הקב"ה לשנות את פני הדברים…
זהו הסיפור – ועתה נתכבד נא ונשוב אל מצרים, אל המצרים הנאנקים תחת עולה של מכת חושך.
שכן בלא כל ספק. אחת הסיבות אשר איפשרו למצרים לספוג שמונה מכות נוראות ולעמוד במריים – היתה העובדה שאת סבלם חלקו הם עם חבריהם וידידיהם…
הם אמנם צמאו למים במכת דם – אולם יכלו לתנות את צערם בפני אחיהם! אזניהם נחרשו במכת צפרדעים – אולם עדיין יכלו לצעוק איש אל רעהו! הם גרדו בלא הרף במכת כינים – אולם את שעות הגירוד המתישות הם עברו בצוותא חדא עם השכנים והידידים! וכן הלאה, וכן הלאה, בכל המכות – יכלו המצרים למצוא נוחם ועידוד בכך שאחים להם לצרה, בכך שכל בני עמם סובלים ונאנקים ביחד עמם, וצרתם – צרת רבים היא!
לפיכך, במכת חושך – החליט הקב"ה לשנות את פני הדברים… הוא הביא עליהם מכה כזו – אותה יהא עליהם לחוות בעצמם, לבדם, מבלי שיוכל איש לעמוד לצידם!
במכת חושך – לא היתה לאיש יכולת להידבר עם רעהו, ואף לא לראותו או לחוש בו! כל מצרי ומצרי – נאנק לבדו תחת עולה של המכה הכבדה, והיתה זו תוספת משמעותית אשר הכבידה והקשתה את ההתמודדות בלי ספק! זוהי איפוא ההדגשה אשר מדגישה התורה הקדושה (שמות י', כ"ג): "לא ראו איש את אחיו"!!
ופרעה שומע – וליבו נופל בקרבו…
אכן, כידוע, אפילו מכת חושך לא הכניעה את פרעה ולא הביאתו לשלח את ישראל מארצו, שכן הקב"ה הקשה את לבבו למען שיתו כל אותותיו בקרבו.
אולם עתה, הנה כבר הגיע הרגע. הגיעה שעת הגאולה. הגיעה העת לשחרר את בניו של מקום משביים, לשלח אותם לחופשי להיותם בני חורין. כעת – מביא הקב"ה את המכה האחרונה, הסופית, המכניעה לגמרי… מכת בכורות!!
הקב"ה מצוה את כל בני ישראל לישב בבתיהם, הוא פוקד עליהם שלא לצאת מפתח ביתם עד בוקר, הוא מורה להם לשחוט את קרבן הפסח, לישב מסובין כבני חורין ולאכלו במתינות – תוך כדי שירות ותשבחות. הקב"ה מודיע לבני ישראל כי עליהם להיות מוכנים ליציאה, עליהם כבר לאחוז את מטותיהם בידיהם, לארוז את מטלטליהם, ולחכות להוראות בהמשך.
הוא מתפלץ למחשבה כי בעוד רגעים ספורים עלול הוא שלא להיות בין החיים
ובינתיים, בחצות הלילה, בחצות בדיוק – עובר הקב"ה בארץ מצרים ומחולל בה שמות. הקב"ה בכבודו ובעצמו, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח – הוא העובר בין בתי המצרים, ומכה כל בכור בהם במכת מות. אין בית אשר אין בו מת. בבתים בהם לא נמצא כל בכור – ממלא ראש הבית את מקומו, ונופח את נשמתו בחצות בדיוק. זעקות שבר נוראות מחרידות את מצרים, ופרעה שומע – וליבו נופל בקרבו… הלא הוא בעצמו בכור הינו, ובסכנת חיים הוא נתון עם שאר בני עמו! "מה יהיה?" – מהרהר פרעה בליבו כששיניו נוקשות וכל גופך רועד… "הלא בכל רגע עלול אני למות!" – הוא קולט סוף סוף את התמונה המפחידה במלא מוראה… לנגד עיניו – רואה פרעה כבר את המות הקרב ובא, הוא מתפלץ למחשבה כי בעוד רגעים ספורים עלול הוא שלא להיות בין החיים, ומחליט כי מעתה שוב אין לו ברירה… עליו למלא את רצון האלוקים הגדול והנורא – ולשלח את בניו לזבוח לו במדבר כאשר דרש! אלא שפרעה חושש פן יהא זה כבר מאוחר עבורו… הוא מפחד פן תחטפנו מיתה טרם יספיק למלא את הדרישה ולהציל עצמו… ובכן, מה הוא עושה? הוא רץ בנשימה עצורה לארץ גושן – מקום מושבם של בני ישראל, ופותח במסע חיפושים אחר משה רבינו – כאילו אחזו טירוף…
"משה רבינו משה רבינו! היכן אתה???" – הוא צועק ברחובות, אולם איש אינו מתייחס אליו… מבעד לחלונות הוא מבחין בבני ישראל כשהם יושבים ושרים, מהללים, משבחים ומקלסים לאלוקיהם! כולם סביבו שרים, כולם רוקדים, כולם שמחים – ואילו הוא מסובב לו בקור המקפיא, בחוצות, ומנסה למצוא את משה רבינו – אשר בידו נמצא לדעתו המפתח להצלת חייו…
את הטיול הלילי הזה – לא ערך פרעה כשהוא לבוש בבגדי פאר והדר
וזאת למודעי, כי את הטיול הלילי הזה – לא ערך פרעה כשהוא לבוש בבגדי פאר והדר, עטוף היטב באדרת פרווה, וכתר המלכות על ראשו… למסע ההצלה העצמי הזה יצא פרעה בחצות הלילה, היישר ממיטתו, ולבושו היה בהתאם… הוא לא הספיק אפילו ללבוש זוג מכנסיים ראויים לשמם… כשהוא לבוש בבגדי שינה, עלוב ומושפל – נאלץ הוא לרדוף אחר משה רבינו, רבם של היהודים, אותו שלח מארמונו לא פעם במהלך השנה האחרונה…
והיהודים מצידם – הם לא גילו כל ענין בחיפושיו של פרעה… לא היה להם רצון מיוחד לסייע למי שהיה אחראי לדיכויים ולהתעללות הנוראה בהם במשך מאות שנים… ההיפך הוא הנכון… בני ישראל מצאו כעת מקום להיפרע מעט מפרעה, לנקום בו עוד איזו נקמה קטנה ומתוקה, ואת ההזדמנות הזו – הם ניצלו עד תום… המחזה אשר היה כה משפיל מבחינתו של פרעה – הסב להם עונג רב, והם התמוגגו לראות את פרעה הגדול תועה בדרכו הלילית…
לפיכך, כאשר הצליח פרעה ליצור קשר עם אחד היהודים שבבתים, ולשאול אותו היכן יוכל למצוא את משה – הורה לו הלה על דרך שגויה, דרך אשר סופה בשלולית עכורה אליה נפל פרעה עם לבושו הבלתי הולם… היהודי הבא – אף הגדיל לעשות כאשר כיוון את פרעה הישר אל בור כרוי בסביבה, בור אליו נפל פרעה לקול צהלתם של היהודים – עבדיו לשעבר…
לבסוף – הצליח פרעה למצוא איזה יהודי אשר משום מה החליט לחוס עליו מעט, והלה נאות ללכת בשליחותו של פרעה אל משה, ולמסור לו את הבקשה המלכותית: "פרעה מבקש כי תצאו מארצו תיכף ומיד!" – הייתה לשון הבקשה.
אולם פרעה אינו מוכן להשלים עם הסירוב…
אולם משה רבינו אינו מעלה על דעתו אפילו לרגע להיענות לבקשה הכל-כך מפתה… "אתם לא תצאו מפתח ביתכם עד הבוקר!" – הוא מורה לבני עמו, ולפרעה הוא שולח לומר: "חיכינו כל-כך הרבה שנים, נחכה עוד קצת…".
אולם פרעה אינו מוכן להשלים עם הסירוב… "עד הבוקר?" – הוא חושב לעצמו בזעזוע – "עד הבוקר הלא עלול אני כבר שלא להיות בין החיים!"…
בלית ברירה הוא ממשיך לחפש את משה, בסברו כי בשיחה אישית – פנים אל פנים – יוכל הוא לשכנעו כי יורה לבני עמו לעזוב את הארץ עכשיו, מיד, במקום…
ואכן, מקץ שעה נוספת של שוטטות ברחובות – מצליח פרעה סוף סוף למצוא את משה רבינו בכבודו ובעצמו, ומפציר בו לצאת מיד ממצרים. אולם משה רבינו – הוא אינו מסכים בשום פנים ואופן… "לצאת עכשיו, באמצע הלילה??" – הוא משיב לפרעה בנימה של פליאה, "האם השתגעת? האם נראה לך כי נסכים לצאת מארצך כגנבים בלילה, כמי שנמלט באין-רואים? לא ולא!" – מסכם משה רבינו נחרצות… "אנו נצא מחר, לעיני כל, למען יראו וידעו כל העמים כי נאלצת לשלחנו שלא בטובתך, וכי אין כה' אלוקינו בכל הארץ!!".
הוא לא יצליח לשכנע את משה לצאת באישון לילה מארצו… לפיכך – מנסה פרעה לפחות להציל את חייו… הוא פונה אל משה רבינו בתחינה ושואל אותו בקול אשר הלחץ והבהלה ניכרים בו היטב:
"לו יהי כן, משה הצדיק. מבין אני כי אינך מוכן להוציא את עמך כעת מארצי. אולם בכל אופן, תאמר לי, מה אעשה בכדי להציל את חיי? הלא רואה אתה כי כל הבכורות מתו – עד האחרון שבהם, הלא הוא אני – אשר בכור הנני! אם אין אתם יוצאים עתה – הלא עלול אני למות עד הבוקר! ובכן, עוצה לי עצה, מה אעשה – ואחיה?".
ומשה מצידו – הוא מאזין לדבריו ולתחנוניו של פרעה עד תומם, מאזניו לא נסתרת נימת הבהלה שבקולו של המלך הנכבד, והוא מחליט לנצל את מצוקתו עד תום…
"אם רוצה אתה להישאר בחיים" – אומר משה רבינו לפרעה – "עליך להסתובב כל הלילה ולצעוק בקול רם מתחת לחלונות בתיהם של היהודים: הרי אתם בני חורין!! הרי אתם לעצמכם!! הרי אתם ברשותכם!!'. אם תעשה כן – יהא הדבר נחשב כאילו כבר שילחת את ישראל מארצך, ואתה תיוותר בזה העולם לחיים טובים וארוכים ולשלום!" – מסכם משה את דבריו…
ופרעה, כלום יש לו ברירה? הלא רצון החיים העז מפעם בליבו! בעל כרחו החל הוא סובב ברחובות היהודים, בין הבתים העלובים, וצועק בקול אדיר: "הרי אתם בני חורין! הרי אתם לעצמכם! הרי אתם ברשותכם!"…
כה רמה היתה צעקתו של פרעה, כה חזקה – עד שנשמעה היא מקצה ארץ מצרים ועד קצה, כאשר כל המצרים, וכל העולם כולו שומעים איך פרעה הגדול נאלץ לשלח את עבדיו מארצו! נקל לתאר איזו השפלה היתה זו!
ואכן, חז"ל מלמדים אותנו כי תחילתה של הגאולה – בליל חג הפסח היתה, אף שהיציאה בפועל מארץ מצרים התבצעה רק בשעות הבוקר, שכן כבר באותו הלילה הושפל פרעה עד עפר, ובלית ברירה נאלץ לשלח את בניו חביביו של מקום, את בני ישראל – מארצו, ולשחררם מעול עבדותו לעד ולנצח נצחים!
זהו איפוא סיום פרשה זו של יציאת מצרים, על ניסיה ונפלאותיה – אותם מצווים אנו לספר מדי שנה בשנה בכדי להודות, ולהלל, ולשבח, ולפאר, ולרומם לאבינו שבשמים אשר גאלנו מיד צר!
('דרשות המגיד', מועדים ב' – פורים פסח, עמ' רצ"ג)