בספר חכמת חיים עה"ת בפרשתינו מובא סיפור נפלא:
מקובל אצל אנשי ירושלים מקדמת דנא, שכתוב בספרים שהאוכל מסעודת פדיון הבן, נחשב לו כאילו התענה פ"ד תעניות, והנה בעל השדי חמד מספר בספרו (ח"ה, מערכת הסמ"ך כלל נ"ד) כותב: בשנת תרנ"ט בהיותי בעיה"ק ירושלים, הזמינו אותי על פדיון הבן ולא הלכתי, ואמרו לי שאיתא בספרים דסעודת פדיון הבן עולה במקום פ"ד תעניות, ואני לא הייתי יודע דבר זה. ומסיים: ונראה שאין מקור לדבר וזה רק שיחה נאה בפי הבריות.
וכשיצאו לאור כרכי השדי חמד, ואנשי ירושלים מצאו כתוב מפי אותו גאון שהיה בקי בכל ספרי ראשונים ואחרונים וכל רז לא אניס ליה – כי "אין מקור לדבר זה", נתמלאו תמיהה, היתכן שקלא דלא פסיק בירושלים מדור דור באין עוררין, שיאמר על זה, כי אין לכך שום מקור, וזה רק שיחה נאה בפי הבריות?
באותו זמן נערך אצל אחד הצורבים פדיון הבן, בו השתתף גם רבה של ירושלים הגה"צ רבי יוסף חיים זונפלד זצ"ל, ודבריו של השדי חמד עוררו ויכוח בין המשתתפים, עד שקם אחד המשתתפים והכריז, הנה אתנו הגאון רבי יוסף חיים זונפלד, הידוע בבקיאותו המופלגת בכל חדרי התורה ובספרי הראשונים והאחרונים, ונשאל את הרב לפשר הדבר, נתן רבי יוסף חיים קורת רוח בשואלים, ואמר: "אכן אין שום מקור בספרים למאמר זה שהסעודה נחשבת לפ"ד תעניות, אבל יש לזה רמז בתורה דכתיב – וכל בכור א'ד'ם ב'ב'נ'י"ך' ת'פ'ד'ה', שזה ראשי תיבות, א'ם ד'בר מ'ה ב'פדיון ב'ן נ'הנית י'חשב כ'אילו ת'ענית פ"ד ה'תענית".
והוסיף עוד נופך משלו: יש עוד מעשה הנחשב לעושהו כאילו התענה פ"ד תעניות, וזה מי שלומד 'דף גמרא', כי ד"ף בגימטריא פ"ד, אלא שעל מעשה זה אין הרבה קופצים.
וזה תחליף לתעניות שובבי"ם למי שקשה לו להתענות, ואף יותר מהתעניות, זה ללמוד דפי גמרא, וכל דף נחשב לפ"ד תעניתים.
(גיליון פלאי התורה)