הרב ישראל ליוש
"אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב…" (שמות לד יח)
בפרשה הנקראת בשבת חול המועד, סמיכות הענינים מתמיהה! אחרי כריתת הברית עם ישראל, התורה מזהירה מהתקרבות אל יושבי הארץ, להתרחק מעבודת אלוהיהם, ולא לעשות אלוהי מסכה. ואז היא מצווה על שמירת חג המצות שבעת ימים, ומדגישה את החובה לחגוג את הפסח בחודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים. לאחר מכן מצווה התורה על מצוות פדיון פטר חמור ובכור אדם, ומזכירה שוב, גם כאן, את מצוות השבת וחובת השביתה בה מחריש ומקציר. והקשר בין הענינים דורש ביאור!
נראה לבאר כך: התורה מזהירה מהתקרבות אל יושבי הארץ, כי החברה עם עובדי אלילים, אף ללא השתחוויה בפועל חלילה, עלולה להחליש את האמונה הבלתי מעורערת בהנהגת העולם ע"י הבורא ובהשגחתו המתמדת. על כן נכתבו מצוות אלו מיד אחר אזהרה זו, כי הן מחדדות ומחזקות את האמונה בבורא ית', ובעיקר בכך שהוא לא רק ברא את העולם, אלא אף מפעיל את יקומו בכל רגע ורגע, ומנהל ומשגיח על הבריאה ועל הנבראים.
חג הפסח הוא זכר לניסי יציאת מצרים, אז ראו כל יושבי תבל שחוקי הטבע משתנים ע"י הבורא ית'. זו גם הסיבה שהתורה מצווה לחגוג אותו דוקא בחודש האביב, ואף לעבר את השנים לצורך זה, ולהשוות בין מנין שנת הלבנה למנין שנת החמה, משום שהלבנה המתחדשת מידי חודש, מורה על ההנהגה העל טבעית, על פיה מונהגים ישראל, והחמה הקבועה, רומזת על ההנהגה הטבעית בה מונהגים אומות העולם, וחובה להשוות ביניהם, כדי ללמדנו שבמידת מה ההנהגות שוות, כי אף הטבע מונהג ללא הפסקה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו.
אף מצוות פדיון הבכורות, מזכיר לנו את כוחו המתמיד של הקב"ה בהנהגת העולם, כי בפדותנו את פרי ביכורנו, כביכול ראשית כוחנו ועוצם ידינו, אנו מצהירים שלו הכח והגבורה, וכוחנו מכוחו ועצמת ידינו מידו.
ואל מצוות אלו מצטרפת מצוות השבת, שהיא זכר למעשה בראשית, והשביתה בה מחריש ומקציר, מבהירה שאף פרנסתנו, שהיא כביכול מעשי ידינו, תלויה בו וברצונו.
♦♦♦
על נס גלוי שארע בהזמנת מזונותיו של אדם, סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: ערב חג בביתו של אברך בן תורה, שקדן גדול, אך פרנסתו דחוקה. הבית ריק מכל וכל ואין בידו פרוטה לרכישת מוצרי החג הבסיסיים, החג הולך ומתקרב ולבני הזוג אין מוצא, מאין תבוא הפרוטה ויוכלו לקנות מעט מצרכים כדי להכניס את החג בכבוד מזערי.
"אולי תקנה בהקפה?" הציעה הרעיה, אך היא לא ידעה שהחנווני כבר התריע והזהיר את בעלה שעקב החוב הגדול, יותר לא ימכור להם בהקפה, ועל כן בעלה היקר מתחמק ואינו הולך לערוך קניות.
לאחר שהפצירה בו שוב ושוב, השליך יהבו אל ה', שם בו מבטחו וצעד בבטחה אל החנות, הוא לא היה מצויד בכסף, אך היה מצויד באמונה ובביטחון שה' הטוב והמטיב לא יעזוב אותו ובוודאי ימציא לו את צרכי החג המתקרב.
הוא סיים להעמיס את עגלת הקניות במוצרים לכבוד החג, והתקרב בחשש מחד ובאמונה מאידך לעבר הקופה. החשבון נערך, הסכום נוקב, וכדי למשוך מעט זמן, התנצל ששכח לקחת עוד דבר מה, וביקש להמתין עד שיביא את המוצר. בינתיים מלמל תפילה בשפתיו ובליבו שירחם עליו הי"ת וימציא לו כסף עבור הקניה, וכדי להאריך את הזמן עוד מעט, 'נזכר' בעוד מוצר שלא הוכנס לעגלת הקניות. בינתיים עלה זעמו של אחד הקונים הממתינים, והחל לצעוק לעברו על כך שהוא מעכב את כל הקונים. הוא ביישו נוראות בפני הקונים הרבים שהמתינו בתור, ופניו האדימו ורבתה המבוכה.
חלק מהקונים נחלצו לעזרתו וגערו בקונה הזועק והמתרגז, על כך שבייש את היהודי ברבים. הרוחות בחנות סערו וגעשו, עד שהצועק הבין ששגה והגזים בצעקותיו, וביקש ממנו סליחה, וכדי לפייסו שילם עבורו את כל הקניה שערך.
האברך עמד משתומם, מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו ולנגד עיניו מתרחש נס פלאי. הוא נטל את המוצרים, יצא מהחנות ומיהר להתקשר לאשתו לספר לה בהתרגשות, כשעיניו זולגות דמעות של שמחה, על הנס שאירע. תוך כדי שיחה עם רעייתו, הקונה המשלם יצא מהחנות והנה הוא רואה את היהודי המתבייש מדבר בטלפון ועיניו דומעות, הוא הבין שהוא בוכה מצער וכנראה שעדיין לא התפייס. הוא ניגש אליו וביקש שוב את סליחתו. אמר לו היהודי שהוא סולח לו בלב שלם, והדמעות הם משמחה, וסיפר לו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף שלא היה לו, ואת הנס והפלא שהוא זכה להיות שותף לו. הוא אף הגיש לו את מכשיר הטלפון, כדי שיוכל לאמת את הסיפור עם רעייתו.
היהודי התרגש מאוד מהעובדות, ומיד הוציא מכיסו פנקס שיקים, וכתב על 12 שיקים סכום גדול שיספיק עבור כל צרכי השבת לשנה שלמה.