מחזי כריבית
אם הלוה קנה עליה למלוה, וכבר הכריזו את שם המלוה לעלות לתורה, והמלוה חושש בזה משום איסור רבית, וכמבואר בשו”ע (סי’ קס סעיף ז) שאסור לקנות עליה למלוה אפילו כשאין כוונתו בשביל ההלואה, דמכיון שזה בפרהסיא הרי זה נראה כרבית, וא”כ מה יעשה המלוה עכשיו האם לא יעלה וישאר על מקומו, או שיש בזה משום ביזוי כבוד התורה וטירחא דציבורא שלא לעלות. נחלקו בזה פוסקי זמנינו מה לעשות.
שיטת מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל שיחליט בדעתו שישלם אח”כ את דמי עלות העליה, וכך יעלה לתורה, ונמצא שלא קיבל את העליה מידי הלוה, אולם חתנו מרן הגר”ח קנייבסקי זצ"ל סובר שעדיף שלא יעלה, ואדרבה זהו כבוד התורה שמקיים את התורה ואינו עולה לתורה כשיש בזה חשש איסור.
אך קשה, הרי נפסק בשו”ע (סי’ קעד סעיף ז, רמ”א קס סעיף ה) שאיסור ריבית הוא אפילו בריבית על מנת להחזיר, וא”כ מה התועלת שמחליט בדעתו לשלם את העליה, הלא סוף כל סוף קיבל ריבית ואח”כ מחזירו. כמו”כ יש לדון למה חולק הגר”ח על עצה זו שיעלה לתורה ולשלם אח”כ את העליה.
ונראה דעצת הגרי”ש היא או שיאמר לגבאי בדרך עלייתו לתורה שהוא – המלוה- ישלם זאת, באופן זה לא קיבל כלל את העליה מחבירו אלא הוא עצמו התחייב לשלם זאת. או שיקבל על עצמו לנכות את העליה מדמי החוב, באופן זה מבואר בשו”ע (סי’ קעד סעיף ה) שלא נחשב כרבית על מנת להחזיר, אלא כאילו לא קיבל כלל את הרבית. ונכון שיאמר כן ללווה או לאדם אחר לפני העליה לתורה כדי שלא יהיה כדברים שבלב גרידא.
וסברת הגר”ח נראה, שאפילו באופנים אלו, נחשב כאילו קיבל עליה מחבירו, כי העליה איננה רק הכסף ודמי שווי העליה, אלא עצם הכבוד שחבירו כיבדו בעליה, הוא הנאה וכבוד, ולכן אף שהוא עצמו משלם זאת, מ”מ הכבוד שקיבל הוא הנאה מיוחדת והנאה זו נחשבת לריבית אפילו שהוא משלם אח”כ את דמי העליה.
ויש לציין, שגם בשו”ת שבט הלוי (ח”ט סי’ קע) מיקל בזה, אבל היינו רק אחר שכבר עלה לבימה, שבזה מצרף כמה סברות, הן משום כבוד הבריות, והן כי זה נחשב כאילו כבר קיבל את הכבוד בעצם ההכרזה, ע”ש.
(מתוך ספר התשובות בהלכות ריבית – “ברית פנחס”, “קו הריבית”)