שבועה
מחשבות שפעלו מעבר לים…
מעשה בבחור שהיה נגוע בקריאת עיתונים ושאר ספרים חיצוניים שאין רוח חכמים נוחה מהם. הדבר נודע למשגיח בישיבתו הלא הוא הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל. כעבור זמן קצר קרא לאותו בחור, דיבר עמו על הענין והוכיחו על כך. אך בכך לא די. הוא דרש ממנו תקיעת־כף לתקופה מסויימת שיינזר מקריאת עיתונים, בהדגישו שתקיעת־כף חמורה כמו ״שבועה״ ארבעים פעמים.
אותו בחור נתקשה מאוד לקבל על עצמו קבלה כל־כך נחרצת הדורשת ממנו הינזרות מדבר שהוא כל־כך מתאווה לו. כיון שכך, ביקש פסק־זמן לעיין בדבר. משחלף זמן זה והבחור לא התייצב בפני רבינו, הוא קרא לו בשנית, ושוב דרש עמו על חומר העניין. בקולו החוצב להבות אש זעזע את לב הבחור עד שלא עמדה בפניו האפשרות כי־אם לקבל את גזירת רבינו בתקיעת־כף, לכל הפחות לזמן קצוב. משחלף פרק זמן זה, קרא לו שוב רבינו ודרש ממנו לחדש את הקבלה עד יום־הכיפורים.
בערב יום־הכיפורים קרא לו ושוב ביקש לחדש את הקבלה. ״עלי לעיין בדבר״, השיב הבחור, ושכח לבוא אל רבינו להשיב תשובה. הבחור שכח – אך רבינו לא שכח… בליל יום־הכיפורים, אחרי תפילת מעריב, שעה שהציבור אמר ״שיר הייחוד״, עבר רבינו בישיבה, קרא אליו את הבחור, יצא אתו החוצה ושוב השמיע בפניו דברים קשים כגידים אודות הנגע בו הוא לקוי. ומי שלא ראה את רבינו בימי הדין, לא ראה אדם שאימת הדין אופפת אותו ופחדו ניכר על כל סביבתו! כמובן שהבחור קיבל עליו את הקבלה לתקופה מסויימת נוספת, והפעם עד לחג השבועות.
בינתיים נסע רבינו לאמריקה. אתא ובא חג מתן תורתנו. הפעם, חש הבחור מעצמו רגשי־קודש נפלאים עד כדי כך שעמד לו העוז להמשיך בקבלה מבלי שרבינו יעמוד עליו ויכה על קדקדו. כשחזר רבינו מאמריקה אמר לאותו בחור בזה הלשון: כשהייתי באמריקה, וחלף זמן הקבלה, לא ידעתי מה לעשות: אני באמריקה ואתה בארץ־ישראל, ומה יעלה איפוא בגורל הקבלה. כך הרהרתי לעצמי. מקווה אני שאמנם אתה ממשיך בדבר.
מעיד המעשה, הנמנה על תלמידיו המובהקים של רבינו, מפטיר: לנו אין כל ספק כי מחשבותיו של רבינו באמריקה על הבחור ועל גורל הקבלה הפיחו בו משבי־רוח טהורים שהועילו לו להמשיך לקבל על עצמו, בכח עצמו, את אותה קבלה שהחל בה בהוראת רבינו.
(ר' אלה עמ' 185)