שנה אחת בליל סליחות נכנס הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל כדרכו אל הגה"ק בעל 'לשם שבו ואחלמה' זצ"ל, וכך תיאר לימים את שראו עיניו: "מצאתיו עומד וראשו כפוף וארכובותיו דא לדא נקשן מפחד ה' ומהדר גאונו, ועמדתי מרחוק לראות המחזה הנורא הזה. ואחרי איזה רגעים שב למקומו…"
לאחר מכן סיפר בעל ה'לשם' לרבי אריה לוין את המעשה הבא: מחבר הספר הקדוש 'מנוחה וקדושה', היה איש קדוש וזכה לזקנה מופלגת. בשחרית ימיו שימש את רבן של ישראל הגר"ח מוואלאזין ז"ל. ואיזו תקופה קצרה בחייו בחר לו לפרנסתו להיות רוכל מחזר בכפרים.
פעם אחת בימי הסליחות היה מוכרח להשאר בכפר בגלל מסחרו, ואחרי שסיים את עבודתו בערב חזר העירה לומר סליחות בציבור, וכשהגיע לביה"כ התחיל הציבור לומר 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים'. והנה לפתע תקפתו בושה כל כך, עד שלא יכול היה בשום אופן להרים ראשו במשך כמה רגעים, וזרם של דמעות ניגר מעיניו, וכפי שכתב עזרא הסופר 'בושתי וגם נכלמתי להרים פני'. כל ימיו של אותו צדיק" – סיים בעל ה'לשם' את סיפורו – "היה מתפלל שיזכה לעוד רגעים קדושים כאלו בחייו!"
ממשיך רבי אריה לוין זצ"ל ומעיד – "ובמדרגה הזו הרגיש רבינו ה'לשם' ז"ל עצמו בעת הכנסי אליו"…
(ע"פ הקדמת הקונטרס לתולדות בעל ה'לשם' מהגה"צ רבי אריה לוין)