אלעזר גולדברג
בכל קהילות ישראל נהגו לאסוף ולחלק "קמחא דפסחא" טרם שיגיע חג הפסח. ואם במצות הצדקה טרם שמגיע חג הפסח יש להעניק מתנה הגונה, קל וחומר שכך יש לנהוג בליל הסדר עצמו בו כל בעל בית מכריז ואומר: "כל דכפין ייתי ויאכל".
בספרי קורות הימים מסופר על גאון ישראל רבי עקיבא איגר זצוק"ל, שהיה מופלג במידות שבין אדם לחברו באופן מופלא והידר מאוד במצוות חסד והכנסת אורחים, תוך שימת לב לצורכי אורחיו העניים.
פעם אחת בליל פסח התארחו אצלו כמה עניים שהרב הזמינם לאחר התפילה בבית הכנסת כפי שהיה נפוץ באותם ימים. אחד מאותם אורחים היה עייף וישנוני במיוחד מאחר שמזה מספר ימים לא הצליח למצוא מקום הגון שיוכל לישון בו כל הצורך. כבר בעת אמירת הקידוש לא הצליח אותו עני להחזיק את הכוס בידיו כראוי ולפתע היא נפלה מידו על שולחן חג עמוס הכלים והמאכלים וכל היין האדום נשפך על המפה הלבנה שרקמה הרבנית לכבוד החג והכתימה גם את בגדי החג של בני הבית…
כמובן שכל הנוכחים הביטו באותו עני מסכן כשתרעומת גדולה על פניהם, כיצד מעז הלה להרוס את אוירת החג כבר בתחילת הסדר?!
כשראה הרב שהעני מתבייש מאוד, החליט לעשות מעשה שיסיח את הדעת מהעני אליו. נטל הרב את כוסו שלו, היטה אותה על גבי השולחן עד שכל תכולתה נשפכה והכתימה את הלובן שעוד נותר במפה ואז קרא בקול גדול: "הביטו וראו מה כאן אירע, לא העני אשם כי אם השולחן שמרוב שהוא עקום כל דבר שעומד עליו נשפך, עתה ניישר את השולחן וכך לא יפלו עוד כוסות…" כמובן שלאחר שאמר זאת דעת כולם הוסחה ממעשהו של העני וכך הוא חזר לשמחתו כמקודם.
ללמדנו עד היכן מגעת חובת החסד בעת הכנסת האורחים ובפרט בלילה הקדוש, ליל הסדר.