מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצ"ל קבע לעצמו כלל ברזל שלא לשוחח בטלפון כלל. שר התורה שביקש לשקוע בגמרא בלי להתחבר לעולם החיצון, קיבל על עצמו להימנע משימוש במכשיר הטלפון המקשר את האדם להבלי תבל.
בתקופה מסוימת היה מקרה צדקה שנגע ללבו של רבי חיים, מדובר היה בהצלה דחופה שדרשה סכומים עצומים. רבי חיים לקח את הענין באופן אישי והפעיל את כל מי שיכל למען הצלחת המגבית החשובה. בשלב מסוים דיברו בני הבית עם גביר נודע מארצות הברית וביקשו ממנו לתרום עבור המקרה שרבי חיים מוסר עליו את נפשו.
הגביר שמע את הדברים והגיב: 'אם אשמע מרבי חיים עצמו שהדבר כל כך חשוב לו כפי שאתם מספרים אתן את כל הסכום הנדרש. אם אשמע מרבי חיים כמה משפטים על חשיבות הענין, אטול על כתפיי את כל העול הכספי, כדי ששר התורה יוכל לשקוד על תלמודו בנחת ובלי טרדות'.
בני הבית הגישו לרבי חיים את מכשיר הטלפון וציינו: 'על הקו נמצא גביר שרוצה לשמוע שמדובר בעניין נשגב. הוא מוכן לקחת על עצמו את כל ההוצאות אם רק ישמע מהרב שמדובר בצדקה חשובה'. אך רבי חיים לא הסכים להפר את הקבלה שלו ואמר פעם אחר פעם: 'אני לא מדבר בטלפון, אני לא מדבר בטלפון'.
בני הבית הרחיקו את המכשיר מרבי חיים והפעילו את הרמקול המובנה בטלפון. קולו של הגביר בקע מהמכשיר ונשמע היטב בכל החדר. אולם כשרבי חיים קלט שהקול יוצא ממכשיר הטלפון, הוא נחרד ואמר שלוש פעמים: 'אני לא שומע, אני לא שומע', כשהוא מרמז לבני הבית שאינו מוכן להפר את כלל הברזל ולו בשיחה באמצעות הרמקול בלי להחזיק את הטלפון בידיו.
הגביר שלא שמע את הדברים מכלי ראשון, סרב לקחת את העול הכספי על כתפיו. ורבי חיים נאלץ לעמול קשות כדי לגייס את הסכום הנדרש. אך הכל היה שווה בעיניו כדי לעמוד בקבלתו הותיקה שלא לשוחח בטלפון כלל.
מספר שנים לאחר מכן, אינשי דלא מעלי זייפו את כתב ידו וחתימתו של שר התורה במטרה להשמיץ ולפגוע ביהודי תושב ארצות הברית. כשהמאורע המחפיר הגיע לאזני רבי חיים, הוא הורה לבני ביתו לחייג מיד אל הנפגע וביקש לשוחח עמו בטלפון.
בני הבית שהכירו את הקבלה הישנה של שר התורה היו אחוזי פליאה: 'למה הרב צריך לדבר בטלפון? ניתן לכתוב מכתב המודיע שהמכתב הקודם היה מזויף'. אבל רבי חיים נותר בשלו: 'מנין לנפגע לדעת שהמכתב הראשון מזוייף והמכתב השני אמיתי? איך הוא ישתכנע ממכתב אחד על המכתב השני? תביאו מהר את הטלפון, אני רוצה לדבר איתו בעצמי ולומר לו שמדובר בזיוף שלא יצא מתחת ידי מעולם'.
שני המאורעות הללו ממחישים את מערכת השיקולים העדינה שנוטה את אורחותיו של שר התורה. כשמדובר היה במקרה צדקה שדרש ממנו תעצומות נפש הוא לא הסכים לשנות ממנהגו ולא אבה לדבר בטלפון ולו מילה אחת. אבל כשעל הפרק עמד עלבון של יהודי, הוא דרש בתוקף לשבור את הקבלה שאחז בה מזה שנים, כדי לפייס את הנפגע בקולו ולהבהיר לו בצורה מפורשת שמדובר במכתב מזויף שלא יצא מתחת ידיו.
ה'חפץ חיים' (חובת השמירה פ"ו) כותב, ששמירת הלשון היא הסגולה הטובה מכל הסגולות. 'ובאמת לפלא הוא בעיני שטבע בני האדם לחפש סגולות וברכות מאנשים גדולים להצלחה על פרנסה, ומה יועילו להם כל הסגולות והברכות, אם חס וחלילה הוא מורגל בזה החטא של לשון הרע ורכילות… ואם היו שומעים לדברי הייתי מייעץ להם יותר שישמרו עצמם בזהירות יתרה מזה החטא, ובפרט מלעשות בפועל ממש רע לחבירו מענין גזל וחמס ואונאה וכיוצא בזה, שאז בודאי יתברכו נכסיהם יותר מכל הסגולות' (שמירת הלשון חלק ב פ"ט).
עלינו לזכור את הכוח העצום הטמון בלשון ולהפנים שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא נימה. על ידי כן נימנע מלשון הרע ונזכה לסגולה הטובה מכל הסגולות.
(מתוך הספר הנפלא 'לרומם' – פרשת מצורע)