מדוע לא נוהגת פרשת נגעים בזמן הזה
וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת (יג, ב)
הרמב"ם (טומאת צרעת יא, ו) פסק שדיני נגעים נוהגים גם בזמן הזה: "טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית".
ואכן, מצינו בדורות האחרונים מקרים של צרעת אצל גדולי ישראל:
בספר "תולדות אדם" (פרק יא) מובא שרבי חיים מוולוז'ין סיפר שפעם אחת פרחה צרעת קטנה ברגלו של אחיו רבי זלמל'ה.
אמר הרופא לרבי זלמל'ה: "הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות הוא לחתוך אותה".
אמר לו רבי זלמל'ה: "אני מסתפק אם נכון לעשות כך, משום שלצרעת זו יש מראה בהרת, ומכיוון שפסק הרמב"ם שדיני צרעת נוהגים גם בזמן הזה, יתכן שאסור לי לחתוך אותה".
מהשמים ראו בצערו של הצדיק, והצרעת נרפאה מעצמה!
גם רבי יהודה אסאד זצ"ל היה מצורע במשך תקופה, ומעשה שהיה כך היה:
אשה פשוטה וכשרה הלכה ברחובה של העיר סרדאהלי, נתקלה ומעדה על הרצפה, ומחמת החבטה היא מתה במקום. לכאורה עוד מקרה מצער וטראגי.
אמנם כאן הייתה התרחשות מפתיעה: רבי יהודה אסאד זימן את פרנסי העיר ואמר: "אני מבקש שיכניסו את מיטתה לתוך בית הכנסת, וכמו כן אני מכריז על ביטול מלאכה בשעת ההלוויה. כל אנשי העיר יסגרו את חנויותיהם ויבואו ללוויה!"
ותהום כל העיר. הרב מבקש לבוא ללוויה – ניחא, אך היכן נשמע שמכניסים נפטרת לתוך היכל בית הכנסת? אך חזקה על הפרנסים גזירת הרב, והם עשו כדבריו.
כאשר עלה הרב להספיד, היה ההיכל מלא מפה לפה. בניגוד למקובל בהיאספות קהל כה רב, ניתן היה לחתוך את הדממה בסכין. הכל חפצו לדעת מה קורה כאן.
"רבותי!", פתח הרב ואמר. "דעו נא שהעובדה שעירנו היא עיר מלאה חכמים וסופרים, ושיש בה ישיבה המונה מעל ארבע מאות בחורים, היא רק בזכות הנפטרת הדגולה!"
הציבור בהה ברב בתימהון. מה הקשר בין שגשוג העיר והישיבה לבין הנפטרת?
ואז פרץ הרב בבכי מרטיט: "בעת לימודי בישיבה כאן, חליתי בצרעת והייתי מצורע מכף רגל ועד ראש. אילו היה לי בית לחזור אליו, הייתי חוזר לביתי, אך מכיוון שהייתי יתום מאב ואם, איש לא ההין להכניסני לביתו". זאת יש לדעת, שבאותם ימים לא היו תרופות לטיפול בצרעת כמו שיש בימינו, והיא נחשבה למחלה מסוכנת.
"לא הניחו לי להיות בשום מקום, לא בבית המדרש, לא במקום האכסניה, ולא בשום בית. נאלצתי לחפש את מזוני ברחוב, וכמעט שגוועתי ברעב.
והנה באחד הימים הלכה אשה זו ברחוב ושמעה את קול בכיי.
'מה קרה בחור?' שאלה בדאגה.
עניתי לה בעצב שאני מצורע ולא נותנים לי להיכנס לשום מקום, אין לי מה לאכול, ואין לי מקום ללון בו.
'בוא אחרי', אמרה בהחלטיות. היא לקחה אותי לביתה, הקצתה לי חדר, וטיפלה בי במסירות עד שהבראתי ושבתי ללמוד בישיבה".
"ובכן רבותי", סיים רבי אסאד את הספדו. "דעו לכם: שלי ושלכם – שלה הוא!"
בעל ה"תפארת ישראל" זצ"ל כתב פתיחה למסכת נגעים בשם "מראה כהן", ובסופה הוא מביא את פסקו של הרמב"ם ומקשה: "ומימי תמהתי, למה אין נוהגין כן בזמן הזה? וזכרתי ימים מקדם, שבילדותי הצעתי תמיהתי זו לפני הגאון הגדול מורינו רבי עקיבא [איגר] זצ"ל, והשיבני שגם הוא תמה על דבר זה, ושאין לו תירוץ המתקבל על הדעת".
אמנם כותב הרמב"ן (יג, מז) שהנגעים אינם דבר טבעי, אלא אות שמיימי: "זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו". כך כותב גם "רבינו בחיי" (שם, נח): "והנה הנגעים היו מורים השגחה גמורה ולא היה ענין טבעי אלא נס גדול". וה"חתם סופר" (דרשות דף רנא ע"ב) אומר שנגעי בתים היו באים רק לצדיקים גמורים בעלי רוח הקודש.
אומר האלשיך הקדוש (יג, ב): הנגעים היו תולדה של טומאה מיוחדת שהאדם נטמא בה, ומפני שהקדושה שבו אינה מסוגלת לסבול את הטומאה, זה יצא החוצה בצורת נגע. לפיכך נאמרה פרשת נגעים רק לעם ישראל, משום קדושתם ומעלתם היתירה, אך הגויים מהותם טומאה, ולכן אין כח הטומאה עושה בהם כל רושם. אמנם כל זה נכון בזמן שעם ישראל היו קדושים וטהורים, וקדושתם היתה דוחה את הטומאה החוצה, אך בזמן הזה יש לנו טומאה רבה, ולכן הגוף לא מזדעזע מן הטומאה, כך שאין לכך ביטוי בצורת נגעים.
לאור זאת יש לומר שגם אם יש לאדם צרעת בימינו, אין זה מחייב שהיא אכן אותו אות מופלא משמים, אלא מחלה ככל המחלות, ועל כן לא ניתן להתייחס אליה בוודאות כנגע צרעת המוזכר בתורה.
ואילו הרדב"ז (תרומות ז, ט) מתרץ, שבימינו אין לנו כהן מיוחס, וכיון שטומאת הנגע נקבעת רק על פי הכהן, לא נוהגת בימינו פרשת נגעים.
(רבי חזקיהו יוסף קרלנשטיין שליט"א- נאה דורש ויקרא שכר הנמנע מדיבור לשון הרע משולם בעולם הזה)