מספר הרב יצחק ברבר שליט"א: לפני כשתים עשרה שנה הסתלק לבית עולמו דודי היקר הרה"ח ר' אברהם צבי ברבר זצ"ל, והותיר אחריו משפחה לתפארת. דודי עבר את מאורעות השואה ושתה מכוס התרעלה עד תומה. לאחר פטירתו השאיר לילדיו דפים בהם כתב "מזכרת דברים", מהרפתקאות שעבר בחיים.
ובין היתר הוא כותב: "אפתח בשבח בעל האכסניה למי שהעולם שלו, שהניח לי מקום בעולמו ונתן חלקי בחיים עד הנה. הן אני הגבר ראה עני בשבט עברתו, כשעלה הכורת על שמנה וסלתה של הגולה היהודית, בתוכם משפחת בית אבא והיה לבער, יחד עם בני עמי עברו עלי שנות תלאות של מוראות הגיטאות ומחנות ההשמדה, הייתי מוכה ומדוכא, עד שנדמיתי לתולעת גוועת כדומן על פני האדמה, כמעט אבד זכרי וסברי, ובטלו סכויי מספר החיים.
"מן המיצר קראתי ק-ה וענני, נטע בקרבי חוסן, אימץ את רוחי לבל אמוט מכובד הלחץ ורוב המכות, הפיח בי רוח של אמונה ובטחון עם צלילות המחשבה, עד שאפילו ברגעים המחרידים ביותר של תכיפות כוס היגונים, כשדעתם של אחרים אחים לצרה נטרפה מיסורים, נשארתי בצלילות המחשבה, לא כיחשתי באמיתות הנהגתו והשגחתו הפרטית של בעל הבירה, ולא הרהרתי אחרי מידותיו, 'למה מצאתנו כל זאת', יחד עם מתי מספר נאמני רוח וטהורי לב, התאמצנו בכוחותינו הדלים, להושיט יד עזר זה לזה, במסירות נפש הנחנו תפילין, ועל פרוסת לחם צר הסבנו רעים לסעודת שבת אחרי יום עבודה מפרך, שרנו זמירות שבת, קיימנו בנפשנו 'זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני'.
"באחד המחנות פגשתי את אחי שלמה נ"י (הכוונה לאבי שליט"א) מאז והלאה השתדלנו להחזיק מעמד בים הצרות ששטף אותנו. אחרי טלטולי דרכים קשים ומתישים בהם נקלענו, אשר כמעט אין בכח העט לתארם, הגענו למחנה האחרון בוכנוואלד, כשהיינו כבר על סף אפיסת כוחות לנשמת חיים, ממש 'עד דכא עד דכדוכה של נפש', נשמעה ממרומים פקודת ישועה ורחמים להוציא ממסגר נפשנו אלי פדות, שוחררתי במצב חולי מסוכן כשרוב החולים במחלה זאת שהובאו לבית החולים, שבקו חיים אחרי השחרור, הייתי בין הבודדים ששרדו בחיים בע"ה".
בהמשך הוא מודה לה' שזכה להקים בית בישראל עם זוגתו מרת לאה שהיא דודתי, הם החלו את חייהם עם כלום!!! וכך הוא כותב בהמשך: "…זכיתי להגיע אל המנוחה והנחלה בהקימי את יסודות ביתי… בעמל רב ועוני גדול כשכל רכושי היו בגדי צבא לעור בשרי, זוג תפילין, קצוש"ע וחומש. פרט לזה לא היה לי כלום. לחופה הלכתי בבגדים שאולים… יחד עם דוחק הפרנסה, לבנו רחב ושמח על שמצאנו מנוח לכף רגלינו, אחרי שנות נע ונד, מיששנו בחיבה את קירות חדרנו הדל, על שאיננו צריכים להיות סמוכים לשולחן אחרים, הסתפקנו במועט, סירבנו לקבל שום תמיכה ומתנה, ופינו מלא שירה לבורא יתברך שמו על זאת, כמו"כ אני רואה לדעתי, להודות לו שלא הביא עלי ניסיון של עשירות". ע"כ.
מאז שהתחתנו, דאגו דודי ודודתי שכל שבת או חג יהיה אורח סמוך לשולחנם, וכשאירע ולא נמצא אורח, היה דודי יוצא למקומות בהם הסתובבו אומללים וגלמודים ומביאם אליו לביתו לסעודת שבת וחג. דודי ז"ל נפטר לפני 12 שנים, ובצוואתו כתב, שהוא מבקש לפני צאת הלוויה לנסר את הפלטה של השולחן עליו אכלו את סעודות השבת, ולהניח מחצית מהשולחן בתוך קברו, ונימוקו עימו: "חז"ל אמרו 'ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו', זכות הסעודות שאכלו עליו עניים וגלמודים, אולי תעמוד לי להינצל מחיבוט הקבר".
בשבוע שעבר ביום שלישי נסתלקה לבית עולמה זוגתו, דודתי מרת לאה ע"ה, ליווינו את הדודה שהיתה גומלת חסדים באופן נעלה ביותר, ונראה היה כי גם השמים מבכים על אבידה כה מיוחדת שאבדה. ולפני כיסוי הקבר, הוכנס חציו השני של שולחן השבת אלי קבר… מבין העננים הכבדים נצנצו לפתע מספר קרני שמש והאירו באור יקרות את חציו השני של השולחן כאות לנחת רוח מלמעלה למיוחדים שלמטה. מי כעמך ישראל גוי אחד ומיוחד!
(הובא בגיליון 'כולנו יודעי שמך')