יקותיאל יהודה גנזל | ורעה אמונה
אביגדור, בחור בגיל השידוכים, חולף ליד הטלפון הציבורי בישיבה, כשהטלפון מצלצל. הוא מרים את הטלפון ושומע קול של איש מבוגר הפונה אליו ישירות: "בחור, אני רוצה לברר אינפורמציה על אחד הבחורים הלומדים בישיבה. אני יכול לשאול אותך?"
אביגדור מסתקרן. משיב ש'הנה', מוכן ומזומן הוא להשיב. "אתה מכיר בחור בשם אביגדור?" שואל האיש המתעניין מעבר לאפרכסת. אביגדור מסמיק לרגע, אבל ממהר לצבור תושיה. "ודאי שאני מכיר אותו. כל־כך טוב, כמו שאני מכיר את עצמי!" הוא משיב. המחותן הפוטנציאלי מעבר לקו מהמהם, מקבל את הדברים בשמחה. צוהל בקרבו על שנפל בדיוק על מי שיעניק לו את האינפורמציה האישית ביותר.
"תגיד לי בחור. איך הלימוד והתפילה של אביגדור? הוא מצטיין בשמירת הזמנים?"…
כחכח אביגדור בגרונו, ושלף מענה שכל כולו אמת: "את האמת אגיד לך, אני אישית לא נמצא יותר מדי בהיכל הישיבה. אבל אני יכול להבטיח לך בהן צדקי, שבכל פעם – ללא יוצא מן הכלל – שאני מגיע להיכל הישיבה, אביגדור נמצא שם! לא משנה באיזו שעה ביממה, גם בשעות בין הסדרים וגם באמצע הלילה. אני רק נכנס להיכל, והוא שם!"…
למעשיה הזו שכנראה לא התרחשה. יש אמנם ניחוח של שעשוע וצחוק לוואי, אבל הוא גם טומן בתוכו זריקת עידוד חשובה לכל אחד ואחד מאיתנו:
בדורנו אנו, אפופים אנו בביקורת רבה. עמלק שול תשפ"ד יודע היטב לגרום לכל אחד מאיתנו לראות את נגעי עצמו, ולשקוע בתרדמת בואכה עצבות-בואכה דיכאון. מי שרוצה לשרוד, גם בגשמיות אבל בעיקר ברוחניות, חייב ללמוד להסתכל על עצמו בעין טובה, חייב ללמוד לפשפש גם בתוך החסרונות שלו ולמצוא את נקודות הזכות, הנקודות הקטנות המלאות בעידוד עצמי.
(המבשר)