האם צריך לברך על ריח נעים הנודף מ'חנות טבע'? מדוע לא מברכים את ברכת הריח על 'מטהר אוִיר', 'דאודורנט' ו'שמפו'?
שני סוגי ריחות, אין הנאתם חשובה דיהּ בכדי לברך עליה את ברכת הריח: 'ריח שאין לו עיקר', וריח שאינו חשוב. 'ריח שאין לו עיקר', פירושו, ריח שנותר באריזה של בשמים, או שנותר באוִיר חדר שפתחו בו בשמים, וכדומה. וריח שאינו חשוב – פירושו, שאינו חשוב מצד עצמו, או שאינו מיועד כלל להרחה, ולא רגילים להריחו במטרה להנות ממנו.
וחנות לממכר בשׂמים, אשר עצים ועשבים של בשמים, ומיני בשמים אחרים, מונחים בה בגלוי וריחם נודף – הנכנס לחנות מברך את ברכת הריח. והגם שהבשמים מונחים שם למטרת מסחר, הרי הם מונחים שם גם כדי שיריחו אותם, שהרי בעל החנות מעונין שהנכנסים יריחו את ריח הבשמים ויחפצו לקנותם.
אולם, 'בית מרקחת' או 'חנות טבע', שנמכרות בהם תרופות המיוצרות מִצמחים שריחם הטוב נודף – אף שיש הסוברים שדינם כדין חנות בשׂמים הנ"ל, שכל הנכנס צריך לברך, הביאור הלכה פוסק שאין לברך על ריח זה, משום שבמקומות אלו אין כוונה שהנכנסים יריחו את הריח כמו בחנות בשמים, שהרי הנכנסים לחנויות אלו נזקקים לתרופות בלאו הכי, ואם כן הן אינן מיועדות להרחה. וגם כאשר ישנה מטרה בנדיפת הריח להסב את תשומת לב העוברים ושבים לקיומו של בית המרקחת, או בית הטבע – אין לברך עליו, משום שבדרך כלל התרופות מונחות בצנצנות סגורות, ובאופן זה אין מברכים על הריח; ומסיבות נוספות.
ועוד בענין זה: כאמוּר, אין מברכים ברכת הריח אלא על ריח המיועד להרחה, דהיינו להנאת הריח. ולכן, ריח טוב שנועד רק להעברת ריח רע, וכגון 'מטהר אוִיר' שבבית הכסא – אף אם ריחו נעים במיוחד, ונוטלו בידו כדי להנות מריחו, אין לברך עליו.
ואם רכש מטהר אויר על מנת להשתמש בו בחדרי מגורים, כלומר, כדי להפיץ בהם ריח טוב ולא כדי להעביר ריח רע – לדעת הגרי"י פישר זצ"ל, הולכים אחר כוונת היצרן, שהיא להעברת ריח רע, ואין מברכים עליו; אולם, לדעת הגרח"פ שיינברג זצ"ל והאור לציון, הולכים אחר כוונת הקונה, שהיא לשם הנאת הריח. [ובנוסף, כפי שלמדנו בשבוע שעבר, נחלקו פוסקי זמננו, אם מברכים את ברכת הריח על בושם העשוי מחומרים סינטטיים ולא טבעיים].
ומהסיבה האמוּרה, שאין מברכים על ריח אלא כשהוא מיועד להנאת הריח, ולא כשהוא מיועד להעברת ריח רע, אין לברך על בושם שנועד להעברת ריח רע מהגוף, וכן על ריח של 'דאודורנט' מבושם, המיועד למניעת ריח רע מהגוף, ואף אם מדובר בבושם יוקרתי.
וכן 'סבון', 'שמפו' ותכשירי רחצה אחרים – דעת הערוך השולחן, שאין לברך עליהם אף אם הם ריחניים במיוחד, משום שהם מיועדים לנקיון, או לטיפוח הגוף והשיער, ולא להנאת הריח. ואף במקרה שהתכשירים נועדו גם להנאת הריח, אין לברך עליהם, משום שאין מברכים את ברכת הריח אלא כאשר נותרת ממשות מהריח, ובדרך כלל לא נותרת ממשות מתכשירים אלו על הגוף; [וכן תלוי הדבר במחלוקת פוסקי זמננו לענין בושם סיננטי, כמובא לעיל].
ונדון נוסף בהקשר זה: נחלקו הפוסקים בנוגע ללחם חם שריחו נודף – יש אומרים, שאם נוטל את הלחם בידו על מנת להנות מֵרֵיחוֹ, מברך עליו: "הנותן ריח טוב בפת". אך יש אומרים, שאין מברכים עליו, משום שאין זה ריח חשוב, ועוד, שאינו קיים אלא במשך הזמן המועט שבו הלחם עדיין חם. ולמעשה, כתב המשנה ברורה שמִספק אין לברך. אך לכתחילה, אין להריח לחם חם במטרה להנות מהריח, כדי שלא להיכנס לספק חיוב ברכה.
האם מברכים 'שעשה ניסים' בשערי ירושלים העתיקה? הרואה מחלון המטוס את כל נהר הירדן, מיַם המלח ועד לצפון יריחו – האם מברך 'שעשה נסים'?
הרואה מקום שנעשה בו נס של הצלת נפשות לכל ישראל, או לרובם, כגון שרואה את מקום המעבר בים סוף בשעת קריעת הים, או שרואה את מקום המעבר בנהר הירדן בימי יהושע, או שרואה במורד בית חורון את האבנים שהומטרו מהשמים על מלכי האמורי בבואם להילחם ביהושע – מברך "שעשה נסים לאבותינו במקום הזה".
ויש אומרים, שאין מברכים על ראיית מקום הנס אלא כשיש קשר בין עצם המקום לנס, וכגון שרואה את הים, שהוא עצמו נבקע; או שהנס ניכר במקום, וכגון שרואה את האבנים שנפלו מהשמים במורד בית חורון; אבל מקום שלא ניכר בו הנס, ואין קשר בין עצם המקום לנס – וכגון שעומד בשערי ירושלים, שבהּ נעשה נס מפלת סנחריב בימי חזקיהו המלך – אינו מברך.
אולם, יש אומרים, שמברך אף באופן שאין קשר בין המקום לנס, והנס אינו ניכר בו. והמשנה ברורה מסיים ב'צריך עיון למעשה'; ולדבריו, העומד בשערי ירושלים העתיקה, נכנס לספק חיוב ברכה, על הנס שנעשה בימי סנחריב.
וברכת 'שעשה נסים' זו – לדעת החיי אדם ופוסקים נוספים, אין לאומרהּ אלא בתוך ארבע אמות [2.31 מ', לשיעור הגדול, ו־1.92 מ', לשיעור הקטן] למקום הנס, שהרי לשון הברכה היא "במקום הזה", שמשמעותהּ, שהמברך עומד במקום בו אירע הנס. אולם, הקצות השולחן כתב, שמדברי הכפתור ופרח ומדברי פוסקים נוספים, נראה שמברך אף כאשר רואה את המקום מרחוק.
והביאור הלכה הוכיח מדברי הראשונים, שאין לברך 'שעשה ניסים' אלא על ראיית המקום המדויק שבו נעשה הנס, דהיינו, שאין לברך בעת ראיית ים סוף או נהר הירדן, וכדומה, ללא זיהוי המקום המדויק שבו נעשה הנס.
ובזמננו, שבדרך כלל לא ידוע לנו המיקום המדויק של הניסים שאירעו לאבותינו – דעת האור לציון, שכאשר רואה את המקומות המשוערים שבהם אירעו הניסים, יברך 'שעשה ניסים' ללא 'שֵׁם ומלכות'. והרואה את כל השטח האפשרי שבו אירע הנס, וכגון שרואה מחלון של מטוס את כל ים סוף, מסואץ ועד לקצה מדבר סיני, או שרואה את כל נהר הירדן, מים המלח ועד לצפון יריחו – לדעת האור לציון, יברך בשֵׁם ומלכות, משום שבודאי רואה את המקום המדויק שבו אירע הנס; אך לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"ח קניבסקי זצ"ל, אף באופן זה יברך ללא שֵׁם ומלכות, משום שאינו יודע בבירור היכן מְקוֹם הנס. ולדעת החיי אדם המובאת לעיל – שצריך לעמוד בתוך ארבע אמות למקום הנס – בודאי אין לברך באופן זה שרואה את המקום מרחוק.
והביאור הלכה כותב בשם הכפתור ופרח, שאף כאשר אינו רואה את המקום המדויק של הנס, אם רואה חלק מהמקום הקשור לנס – וכגון שרואה חֵלק מיַם סוף, או מנהר הירדן – צריך לשבח ולהודות לה' על הנס, ללא ברכה.
מי שחלף ברכב על פני מקום שאירע בו נס לישראל ולא בירך – עד מתי רשאי לברך? מדוע מברכים חלק מבִּרכות הראייה רק פעם בשלושים יום? מדוע מְכוּנָה תקופה ממוצעת של שלושים יום בשֵׁם 'חודש'?
מי שראה מקום שנעשה בו נס לישראל, ובירך 'שעשה נסים', לא ישוב ויברך פעם נוספת אלא לאחר חלוף שלושים יום שלֵמים, בנוסף על היום שראה בפעם הראשונה והיום שרואה בפעם השניה. ובתוך זמן זה, אסור לברך פעם נוספת.
ושונה הדבר מברכות הנהנין וכיוצא בהן, שבהן יש הנאה מחודשת ודבר מחודש שמברך עליו בכל פעם שאוכל, שותה או מֵריח בשמים, וכדומה; אבל בראיית מְקוֹם הנס לא מתחדש מאומה, ולכן יש להמתין שלושים יום, שאז נחשבת הראייה כראייה חדשה. ומוסיף הערוך השולחן, ששלושים יום הם תקופה של חידוש, כהתחדשות הלבנה מדי חודש; ומסיבה זו מכונה קבוצה של שלושים יום בממוצע – 'חודש'.
וכמו כן, אין לברך 'שעשה ניסים' אלא בעודו רואה את המקום. ולדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל והבצֵל החכמה, ניתן לברך גם 'בתוך כדי דיבור' לראייתו; ולכן, לדוגמה, אם חלף ברכב על פני מְקוֹם הנס, וכבר אינו רואהו, רשאי לברך בתוך כדי דיבור לראייתו. ואם ראה את מְקוֹם הנס ולא בירך 'שעשה ניסים', ושב ורואה את המקום בתוך שלושים יום, יתכן שאין לברך, שהרי כבר ראהו קודם לכן.