"וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" ( שמות י"ב י"ב. קריאה לפרשת החודש)
שעבוד מצרים, עם עשר המכות שהיו בו, ולאחר מכן היציאה עם קריעת ים סוף שהיתה בסיומה, לימדו את עם ישראל פרק מאלף באמונה. הכל מאת ה', וכל מה שהוא עושה – לטובה.
בטחון בה' אינו לומר תמיד "יהיה טוב". החזון איש כותב בספרו "אמונה ובטחון" (תחילת פ"ב) כי זהו "בטחון מזויף". מהיכן הבטחון הזה שתמיד יהיה טוב? הבטחון האמיתי הוא זה האומר "כל מה שהקב"ה עושה – לטובה הוא עושה". הביטחון הולך ביחד עם אמונה. צריך להאמין שאף אם נראים הדברים כדברים רעים, כאסון – באמת הכל לטובה.
טבעו ש לאדם, שכשטוב לו – הוא לא נושא את עיניו למרום. הוא נוטה לחשוב "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ולא עלינו, רק בשעת צרה, כשמתחיל לכאוב – אז נזכרים להסתכל למעלה…
מספרים על עשיר גדול שגר בקומה גבוהה של בנין רב קומות. פעם אחת נסעה משפחתו לחופש, ושכחו שהוא נמצא בבית. הם נעלו את הדלת מבחוץ, ולו – לא היו מפתחות נוספים. הטלפון, משום מה, שבת.
ניסה העשיר לדפוק על הדלת, לצעוק לעזרה מן החלונות – כלום! אין קול ואין עונה! אף אחד לא שומע, והוא נמצא בבית לבד, בלי יכולת לצאת…
לפתע הגה רעיון: ברשותו היתה קופה גדושה מטבעות זהב. הוא ניגש לחלון והחל לצלוף מטבעות, אחד ועוד אחד, על ראשי העוברים והשבים, מתוך תקוה שאחד האנשים שהמטבע ינחת על ראשו, ירים את עיניו למעלה לראות מי הזורק, וכך יעלה בידו להזעיק עזרה.
דא עקא, שכל אחד שנפל עליו מטבע, הרים אותו והמשיך הלאה בדרכו. אף לא אחד הרים את עיניו למעלה לברר מאין נחת המטבע…
מה עשה? לקח אבן והשליך אותה על ראש אחד העוברים…
או אז, האיש שנחבט ברקתו, הרים מיד את עיניו למעלה, כדי לראות מי זרק עליו את האבן…
איי! איי! איי! כשאדם מקבל מטבעות זהב, הוא לא שואל "מי נתן לי אותם?", הוא לא מרים את העיניים למעלה לראות מהיכן הם הגיעו. אבל כשזורקים עליו אבן – אוהו! מי הוא מרים את העיניים למעלה ונזעק: "מי זרק עלי?"…
לך וראה יהודים שיש להם עשרה ילדים,
סיפר לי מורי ורבי, הגר"ח גריינמן זצ"ל, שיהודי חילוני פנה אליו בהצטדקות הבאה: "אם היו לנו היום ניסים כמו אלו שהיו במצרים, הייתי חוזר בתשובה"…
השיב לו הגר"ח: "לך וראה יהודים שיש להם עשרה או שנים עשר ילדים, והם לא מצליחים לגמור את החודש. אך בכל זאת עולה בידם לחתן את כל צאצאיהם, ולרכוש עבורם דירות. האם אין זה כמו הנסים שארעו במצרים?! חז"ל אומרים (פסחים קיח ע"א): 'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף', והנה אנו רואים כיצד יהודים חיים ומתפרנסים, ומשיאים את בניהם ובנותיהם, הרי לנו בדורנו נסים בדיוק כביציאת מצרים!".
זאת ועוד, הנה בבני ברק לבד יש לפחות שלושים אולמות. והאולמות האלו לא עומדים ריקים. בכל הזמנים שמותר לערוך חתונות הם בתפוסה מלאה. זה, כאמור, בבני ברק בלבד. בכל יום אתה רואה בעיתון כמה וכמה משפחות קמות ונבנות, ומתוספות לבנין עם ישראל.
כל אלו צריכים בתים. כל אלו צריכים פרנסה. ואתה לא שומע על מי מהם שגר ברחוב, או שמת, חלילה, ברעב.
מי מפרנס את כולם? מי דואג לכל אלו?
התשובה: "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". מי שדאג לעם ישראל בים סוף, אף שהמצב היה נראה בכי רע, הוא גם זה שדואג למזונותיו ולמחייתו של כל אדם. משום כך אנו אומרים ב'ברכת המזון': "הוא נותן לחם לכל בשר", כיון שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה.
תשאל בן אדם: איך הצלחת לחתן את הילדים? הוא אפילו לא ידע את התשובה! זוהי מציאות בשטח! הוא בעצמו אינו יודע מהיכן השיג את הכסף, מהיכן פרע את ההתחייבויות הקודמות, אבל העובדה קיימת: הילדים נשואים, והוא לא מת מרעב…
כמו שבקריעת ים סוף ראינו את "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", כן גם בכל מהלך החיים עלינו לדעת, להבין ולהתחזק באמונה ובבטחון כי הכל מאת ה' וכל מה שעושה הוא לטובה.
יש קריעת ים סוף גם בימינו, בכל יום ויום מחדש!
למחרת עמד מיניבוס בשערי הכולל. ארבעים אברכים נסעו לכותל
"קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". אדם שמתפלל לה' בכל לבו: 'אבא, אין עוד מלבדך! הכל בכל מכל כל – ממך. אני לא פועל כלום' – זוכה לישועה!
אבל צריך שהתפילה תהיה אכן אמיתית, מכל הלב.
מעשה באברך שהתחייב סכום מסוים לחתונת בתו. מועד החתונה ממשמש ובא, והוא אינו מצליח להשיג את הסכום שעליו התחייב. השידוך עמד בפני פירוק.
בצר לו הלך לכותל המערבי ופרץ בבכיות נוראות: "אבא! תרחם עלי, תושיע אותי!". בוכה, בוכה, מתחנן, בלי הפסק.
כשסוף סוף סיים, והחל לפסוע לאחוריו, פנה אליו מישהו שעמד מאחוריו, והיה עד לבכיותיו, דפק על גבו ושאל אותו: "אולי תוכל לספר לי במה העניין?".
האברך סיפר לו על החתונה שעומדת להתבטל. על הבית היהודי שעומד להחרב. על כך שאין לו את הכסף שאותו התחייב לתת…
"על איזה סכום מדובר?" שאל הלה, והאברך נקב בסכום גדול.
ללא אומר ודברים הוציא האיש פנקס שיקים, רשם עליו את הסכום, והושיט אותו לאברך. "מזל טוב! כל טוב שיהיה לך", והלך…
בבואו ל'כולל', סיפר לכל האברכים את הסיפור המסעיר שארע לו זה עתה בכותל.
למחרת עמד מיניבוס בשערי הכולל. ארבעים אברכים נסעו לכותל, התחילו לומר תהלים, וחיכו שמישהו מאחור ידפוק להם על הגב…
זה בודאי לא הולך ככה! כאמור, התפילה צריכה להיות אמיתית וכנה, מתוך אמונה שלמה, בטחון שלם ש"אין עוד מלבדו".
אם אומרים תהלים וגם מחכים שמישהו ידפוק על הגב, זו לא אמונה שלמה, וממילא זה לא עובד!
שמעתי לאחרונה סיפור מדהים על אברך חשוב, תלמיד חכם גדול שארס את בתו, ולא הצליח להשיג את סכום הכסף שהתחייב לנדונייתה.
הוא פנה להגאון רבי חיים ברים זצ"ל ואמר לו: "אני צריך ממך טובה גדולה. יש לי שאלה שאני צריך להתייעץ עליה עם ה'חזון איש'. היות ואתה מקורב אליו, תלמיד מובהק שלו, אבקשך שתיסע עמי, כי אני חושש שלא יכניסו אותי".
רבי חיים, שהכיר אישית את האברך, נעתר לבקשתו. אלא שבדיוק באותו היום שנסעו, הודיעו להם שה"חזון איש" מרגיש טוב והוא אינו מקבל אנשים.
אחד מבאי הבית, רבי דוד פרנקל זצ"ל, גילה באוזניהם כי ה"חזון איש" יוצא מחדרו לתפילת מנחה. בין חדרו לבין בית המדרש יש הול קטן, בו יש ברז, וה"חזון איש" היה נוהג ליטול שם את ידיו לפני התפילה. "אם זו שאלה קצרה – תוכלו לשאול אותו שם", אמר. "אחר כך יהיה קשה מאד להכנס. אני מציע לכם לעמוד ליד הברז ואולי, בסיעתא דשמיא, תצליחו".
וכך הוה. שניהם נצבו במקום. ה"חזון איש" יצא מחדרו וניגש לברז ליטול ידיו. משראה את רבי חיים פנה אליו ואמר: "הו, רבי חיים, יליד ירושלים. מה אתה עושה כאן?". הוא אמר לו שלאברך הנלוה אליו יש שאלה.
משנתקבלה הרשות, שאל האברך: "יש לי בת שהגיעה לפרקה. אין לי כסף לחתן אותה. האם לנסוע לאמריקה לאסוף כסף?".
"אמריקה? לעשות כסף? של מי הרעיון הזה"? שאל ה"חזון איש".
"הרעיון שלי", השיב.
"רעיון שלך? סע והצלח!".
אחרי שהיתה לו "הסכמה" מה"חזון איש", סר האברך למעונו של מורו ורבו, הרב מטשעבין זצ"ל, כדי להפרד ממנו, וסיפר לו שהחזון איש אישר את הנסיעה.
"תשמע היטב!" אמר לו הרב מטשיבין, "ה'חזון איש' אמר לך לנסוע – אז אתה נוסע! אבל החזון איש הרי לא אמר לך לאסוף שם כסף… תסע, כמו שהורה לך ה'חזון איש', אבל שם אתה לא עושה כלום חוץ מאשר לשבת וללמוד, בדיוק כמו שאתה יושב ולומד כאן, והישועה בוא תבוא!".
הוא החל בהכנותיו לנסיעה באניה. ביום הנסיעה, כשהגיע לנמל חיפה, הוא פגש שם את הרב מנחם פרוש, שהכיר אותו, והתעניין לסיבת שהותו במקום.
"אני נוסע לאמריקה לאסוף כסף כדי לחתן את הבת שלי", השיב.
"שמע היטב לעצתי!" אמר לו הרב פרוש. "אני נותן לך עצה טובה! סע בחזרה לירושלים, אל תסע לאמריקה! אתה לא תכסה אפילו את הכסף שעולה כרטיס הנסיעה! ליהודי שכמוך אין מה לחפש שם!".
"אבל החזון איש אמר לי 'סע ותצליח' ואתה אומר לי שלא לנסוע?".
"לא סיפרת לי שהחזון איש אמר לך זאת. אני רק אומר לך את המציאות: אפילו את הוצאות הנסיעה באניה לא תצליח לאסוף. חבל על הזמן, על המאמץ והטרחה, ועל הכסף שלך!".
אך האברך, כמובן, יצא לדרך… אם "החזון איש" אמר לנסוע – נוסעים! אם הוא אמר שתהיה הצלחה – תהיה הצלחה!
עם האמונה בה' והאמונה בצדיקים, הוא הגיע לאמריקה.
נו, מה עושה יהודי מתמיד כמוהו? נכנס לבית המדרש וישב ללמוד יומם ולילה… וכך בדיוק עשה עוד יום ועוד יום. עמל בתורה בלי הפסק. כפי שהורה לו מורו ורבו הרב מטשעבין.
כעבור שבועיים החלו אנשים להתעניין ביהודי המתמיד, שכמעט ולא זז מבית המדרש יומם ולילה, והוא סיפר להם את מטרת הנסיעה.
מה נאמר ומה נדבר, האברך המתמיד נשא חן בעיניהם, ובסיועו של האדמו"ר מסאטמאר זצוק"ל, אספו עבורו סכום כסף נכבד ביותר, שהספיק לכל הוצאות החתונה, ועוד נשאר ממנו לחתונה הבאה…
עד כאן סיפור הדברים.
רבותי! אנחנו קולטים איזה נס קריעת ים סוף התרחש כאן?
ממש כמו שהיה בקריעת ים סוף: ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"!
בן אדם נוסע לאמריקה. יושב כל היום וכל הלילה בבית המדרש ולומד… והישועה הגיעה!
(מתוך 'אריה שאג', פורים/פסח)