בליל שבת הקרובה כאשר אנו אומרים "ויכולו". שני מלאכים יניחו את ידיהם על ראשנו ויבשרו לנו כי זכינו לכפרה מעוונותינו. איזו הזדמנות מפוארת!, כאן מלמדת אותנו הגמרא שיש לנו יום כיפור בכל ליל שבת!

שבת קודש היא מכרה זהב של דעת ותבונה, שמכוחה יכולים אנו להפך ולרומם את שכלנו. אם רק נקדיש לכך מעט מחשבה ומאמץ.

בעודנו מסתובבים לכיוון מערב ומזמרים "בואי כלה, בואי כלה", ובכך מקבלים את פניו של היום הגדול הזה, יום של מחשבה ודעת אלוקים, עלינו לעשות זאת מתוך הבנה כי בכוחה של השבת לשנות אותנו – אם רק נסכים לשתף פעולה. השבת מלמדת אותנו דעות מסוימות ומסייעת לנו לקנותן, ועבודתנו ביום השבת היא לתת את דעתנו ולהקדיש את מחשבותינו לכך. אם נעשה כן, נזכה לרומם את שכלנו ולחיות גם בימות החול עם אותן דעות ומחשבות מרוממות.

בכך מכינים אנו את עצמנו לא רק לימות השבוע, אלא אף לעולם הבא, שכן מדרגתנו בעולם הבא תהיה בהתאם לבהירותן של דעות והשקפות התורה שהשגנו בעולם הזה.

מלאכים בביתנו

הבה נפתח ב"ויכולו". מה קורה כאשר אנחנו נעמדים בתפילת שמונה עשרה, לאחר שמונה עשרה, וכן בשעת הקידוש, ואומרים, "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"? אולי יפתיע אתכם לגלות שהצהרה זו שאנו מצהירים הינה חשובה כל כך עד שהגמרא (שבת קיט, ב) אומרת כי בשעה שאומר אדם "ויכולו" – "שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר". כך אומרת הגמרא!

עלינו לזכור זאת בליל שבת הקרובה כאשר אנו אומרים "ויכולו". שני מלאכים יניחו את ידיהם על ראשנו ויבשרו לנו כי זכינו לכפרה מעוונותינו. איזו הזדמנות מפוארת! אם עד כה סברת שיהיה עליך להמתין חצי שנה עד ליום הכיפורים כדי להשיג כפרה, הרי שכאן מלמדת אותנו הגמרא שיש לנו יום כיפור בכל ליל שבת! כה גדול הוא הרגע בו אנו אומרים "ויכולו" – הוא שווה ערך ליום הכיפורים!

אכן, עלינו להבין מה יש בפסקה זו. הלא לא כתוב בגמרא שבשעת שקיעת החמה בליל שבת קודש, המלאכים מניחים את ידיהם על ראשינו. לא! דוקא בשעה שאומרים אנו "ויכולו", וכן אשה השומעת "ויכולו" מפי בעלה – רק אז זה קורה. וזו שאלה שעלינו לתת עליה את הדעת: איזה שינוי מתחולל בקרבנו בשעה שאנו אומרים את המילים הללו, שגורם לנו להיות ראויים לכפרה מיוחדת זו?

מה אנחנו אומרים ב"ויכולו"? אנו עומדים ומצהירים שברגע זה, רגע כניסת השבת, הושלמה בריאתו של היקום כולו. 31 הפסוקים הראשונים של התורה מתארים את הנס הגדול ביותר, אותו עשה הבורא יתברך מאז ומעולם – תהליך בריאת העולם יש מאין, ו"ויכולו" הוא הסיכום של נס זה. דבר זה הוא מבהיל על הרעיון, משהו שאין לו אח ורע כלל וכלל. זהו אירוע חד פעמי שהתרחש בבריאת העולם: הקב"ה ברא יש מאין.

המושג הזה אינו קיים כלל וכלל אצלנו. גם צורת הבניה המחודשת והיצירתית ביותר אינה מתקרבת כלל למושג "יש מאין". אפשר לבנות גורד שחקים מאבק. אם יערבו באבק הזה את הכימיקלים הנכונים, הרי שניתן יהיה ליצור אבנים וחומרי בנין, אך "ויכולו" מכריז כי הקב"ה ברא את העולם מבלי כל חומר שקדם לו.

לא היה כלום. אפסיות. לא היה דבר מלבד רוח אלקים.

היה זה מאורע חד פעמי שלא יחזור על עצמו לעולם – בריאת יש מאין.

עצם המושג הזה הוא מדהים ונשגב, ועבודת חיינו היא להשתדל שרעיון זה ישפיע, ולו במעט, על שכלנו. זוהי עבודתה המיוחדת של השבת. זהו "זכר למעשה בראשית". על אף ששכלנו אינו מורגל לצייר ציור מעין זה, מוטל עלינו לאמץ את כח הדמיון שלנו על מנת להשיגו. עלינו לומר את המילים הללו ולחשוב עליהן שבוע אחרי שבוע. עד שרעיון זה יתחיל לחלחל אל תוך שכלנו – שהעולם הזה נברא יש מאין על ידי דבר ה' בלבד.

('תורת אביגדור', פר' ויקהל פקודי תשפ"ג)