המצוה: כשינדב יהודי קרבן עולה, יעשהו הכהן וינתחהו כמשפט העולה שמפורש בתורה.
הטעם: בספר החינוך מסביר שענין הקרבנות שציוונו בוראנו הוא, שכשרוצה החוטא לעזוב את חטאו לא סגי במה שחושב דברים אלו בליבו, ואף לא במה שמוציאם מפיו, באשר כל עוד לא מוציא דברים אלו למעשה, אין לדברים אלו תוקף, באשר יש חשש סביר שמא יחזור לאיוולתו כבראשונה במהרה.
אמנם לאחר שיעשה מעשה גדול, שיגש למכלאותיו ויקח מהם עתוד, ויתעסק בטיפוחו, הבאתו והקרבתו עד למאד יחקקו התשובה והחרטה בליבו ע"י המעשה ביותר, וכך לא יחזור לחטוא ח"ו בשום מצב!
מצוה זו נוהגת: הכהנים מצווים להקריב את העולה כדין וכהלכה.
ספרי היסוד העוסקים במצוה זו: משניות וגמ' – מסכת זבחים וברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות.
שיתו ליבכם: בעוד שאר הקרבנות יש מהם שנאכלים לכהנים, ויש מהם שנאכלים גם לבעלים ולישראלים. קרבן עולה מתייחד מכך שהוא כולו לד', ומוקרב כולו על גבי המזבח.
עצה טובה קמ"ל: על אף שאמנם בזמנינו אין לנו אפשרות להקריב קרבנות, באשר בעוונותינו הרבים בית המקדש אינו עומד על תילו, ובשכך: אין הכוהנים עוסקים בעבודתם, לא לויים בדוכנם ולא הישראלים במעמדם. עם כל זאת הרי ידוע שהתפילות במקום קרבנות תיקנום! על כן עלינו לנצל את המתנות היקרות שנשארו לנו, הלא הם התפילות והתחנונים, שבכוחנו לשפוך קדם מרן די בשמיא ולהשקיע בהם את כל כוחנו ומרצנו עד למאוד!