"וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ד'" (ה לו)
כאשר זכיתי בס"ד קרוב לחמישים שנה להיות בקרבת אדמו"ר מו"ח שר התורה הכ"מ זצוק"ל, העליתי על הכתב דברי חיזוק קצרים, להתחזק בדרכיו, ובוודאי יהיה מליץ יושר לכל המתחזקים.
כאשר הרבנית ע"ה הלכה לעולמה, שאלתי את רבינו מה צריך לומר ברבים, ואמר לי על הגמרא בתענית [יא], דאיתא שם 'קורות ביתו של אדם מעידין עליו בשעת הדין', כלומר שקורות ביתה של הרבנית מעידין על שרשרת המעשים טובים, החסדים, והמסירות נפש לתורה ולכלל ישראל, שהרבנית ע"ה עשתה בחייה, אף אנו נאמר לפי דרכו, שיעידו קורות הבית ברחוב רשב"ם על עמל התורה ביגיעה עצומה.
במשך קרוב למאה שנים היה רבינו עמל בתורה בכל חלקי התורה בכל כוחו במסירות נפש, ולקח על עצמו בצעירותו לתת כבוד לתורה, ולבאר כל חלקי התורה שהם בגדר מת מצוה, ולעשות ציצים ופרחים וגביעים וכפתורים, ולבאר כל הדברים הקשים והסתומים במקומות הקשים, ומן השמים הניחו לו מקום להתגדר בו, ובפרט בסדר זרעים, אשר חרש וזרע ועיבד והצמיח וכו' בכל הדברים הקשים בו, מכל חלקי הש"ס והראשונים והאחרונים.
והיה מרגלא בפומיה, שאדם ששומר על קביעות בכל כוחו ,יש לו ס"ד למעלה מדרך הטבע
הנקודה המרכזית של רבינו היא מה שקראנו בתורה בשבת קודש למחרת פטירתו מן העולם, 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה' [ויקרא ו, ו]. כח הקביעות של רבינו היה למעלה מכח אנוש, כמו גדולי ישראל בדורות הקודמים, שהיה לו סדרים קבועים כברזל, אש קודש, חובות יומיים של ש"ס רמב"ם ושולחן ערוך וטור ותוספתא ומדרשים וזוהר וכו', יום יום, תמידין כסדרם, ואף במצבים קשים מאד כאשר שהה בבית חולים, במצב בו אחרים לא פותחים ספר מרוב חולשה, ורבינו ברוב אהבת התורה שלו היה לו בבית חולים את כל הספרים שנצרכו לסדריו, כך היה גם במשך החדשים שלאחר האירוע מוחי שעבר בשנת תשס"ב, והרופאים השתוממו, איך בן אדם מבוגר בגילו ובחולשתו וחוליו לא פוסק מסדריו. והיה מרגלא בפומיה, שאדם ששומר על קביעות בכל כוחו ,יש לו ס"ד למעלה מדרך הטבע שלעולם לא יפסיד את הקביעות שלו. תמיד כשהיינו נכנסים ורואים את גודל ההתמדה שלו ואהבת התורה שלו, היה זה ממש בגדר שלהבת אש של השראת השכינה כפשוטו, מעין מה שכתוב בסוף חומש שמות [מ, לח] כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו', הוא היה ממש מרכבה לשכינה. הלב הומה געגועים עצומים למראות שזכינו לראות במשך עשרות שנים, את השראת השכינה כפשוטו, והרגשת מרכבה לשכינה שהיתה בבית הגדול הזה.
ומדי דברי בו נעתיק כאן מדברי הח"ח בסוף ספר שם עולם וז"ל, במה שיקבע האדם איזה זמן ביום לתורה, זה אינו בכלל קבלת עול תורה, ורק כשקובע עצמו לזה בתמידות נחשב לקבלת עול תורה'. ובשמירת הלשון [שער התורה פ"ג] כתב 'מה שאין כן אם הקביעות שלו היא בתמידות, קדושה גדולה ונוראה שורה על כל לימוד ולימוד', עכ"ל. וזה מה שזכינו לראות ברבינו מידה זו של קדושה גדולה ונוראה על כל לימוד, בקביעות רצופה משחר ילדותו עד זיקנה ושיבה.
ראינו אצל אביו רבינו הקהילות יעקב זצ"ל, שכאשר היה מדבר על עבירות היה נחרד מאד, כאילו רואה את הגהינום מתחתיו ובסוף ימיו כאשר שכב על ערש דווי תוך יסורים נוראים, והיו מסתובבים בביתו אחים מבית חולים לטפל בו, ולצורך העניין לבשו כובע וחליפה כדי שיתחזו כמו שומרי תומ"צ, ומתוך מיטת חוליו זעק הסטייפלער ואמר, מסתובבים כאן אנשים שאני רואה את הגהינום מתחתיהם, אינני יכול לסבול זאת, תקחו אותם מכאן. בבחינה זו היה לרבינו פחד מעבירה קלה אפילו במנהג ישראל, שהיה ירא וחרד מכל נדנוד קל של עבירה כמו שבורחים מן האש.
לפני עשרים שנה ביקר אצל רבינו המשגיח מליקווד הגה"צ רבי מתתיהו סלומון, והסביר לו מה זה אינטרנט, ומיד נחרד הרב בכל גופו ונפשו, וכתב בכתב ידו מכתב קצר ביותר, שהכלי הנ"ל הוא מלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, והרי זה בגדר יהרג ואל יעבור, ודבריו עשו פירות והחרידו את כל העולם כולו, ואלפים ורבבות שברו והשמידו כלים אלו מחרדת הפחד מדבריו של רבינו במכתבו הנורא. לאחרונה כאשר שמע על השינויים שרוצים לעשות בכשרות הטלפונים, וכבר היה בשארית כוחותיו, הוא קרא בקול רעש גדול במכתבו [כמדומה שהוא המכתב האחרון], שלא יעשו שום שינויים בדברים אלו, שזה פיקוח נפש כפשוטו ממש, ומהווה סכנה לכל היראת שמים, וכמו שאמרו חז"ל 'ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות'. מהבית הפשוט והישן הזה היה יוצא קול רעש גדול מסוף העולם ועד סופו, לשמור בכל הכח על הנשמות שלנו שלא יתערב השטן של עמלק ח"ו במחננו
לפני עשר שנים הייתי צריך לטוס לחו"ל
אפשר לכתוב ספר שלם על תוספות ודקדוקים רבים שהיה רבינו נוהג בהם מעל למחוייב מהשולחן ערוך, מיני הנהגות טובות שמצא בחז"ל הקדושים, וכל זה בצנעא ובהשקט, והיינו מרגישים בהם במשך הזמן. אציין כאן מעשה אחד בלבד, פעם אחת באמצע קריאת התורה נמנם ולא שמע כמה תיבות, ומחמת כן ירד אחר כך למניין השני לשמוע שוב את קריאת התורה, ועל אף שלדעת החזון איש קריאת התורה היא חובת הציבור, וממילא הוא פטור מלהשלים, מכל מקום לא ויתר וירד לשמוע.
לפני עשר שנים הייתי צריך לטוס לחו"ל, המטוס היה אמור לנחות ביום חמישי בערב, ונמצא שתחסר לי חלילה קריאת התורה של יום חמישי, אמר לי רבינו לקחת ס"ת קטן ולקרוא במטוס בציבור כדי שלא להפסיד את הקריאה. זוהי רק דוגמא קטנה מתוך שמונים וכמה שנים של דקדוקים בהלכה על כל פרט ופרט.
זכורני, לפני עשרים שנה היה צורך להחתים רבנים לזרז על קריאת שמע בזמן, שיסיימו את הקריאת שמע חמש דקות לפני סוף הזמן, כשבאתי להחתים אותו הוא התפלא ואמר, וכי צריך לחתום על קריאה להניח תפילין או ליטול לולב או לאכול מצה ? אמרתי לו שמפני אונס שינה יש בזה רפיון, ונחרד מאד עד עומק הנפש, כאילו אומרים לו שיש רפיון בהנחת תפילין ר"ל, ושאל שוב האם יש צורך בחיזוק זה שנראה לו מאד תמוה, וכאשר שוב שמע שיש צורך נזדרז וחתם בחרדת קודש, ובשעה שחתם הרגשתי מה שמספרים שה'חפץ חיים' לפני שהיה חותם על מכתבים היה אומר אני חותם לכבוד שמים.
דבר נוסף ידוע ומפורסם, שכאשר אימו היתה בחיים היה הולך לבקרה כל יום ומשוחח עמה לשמחה, ועשה זאת בשמחה כמו שמניח תפילין או לוקח ד' מינים וכו', אשרי עין ראתה שמחת המצוה של רבינו.
אנו מסיימים את מגילת אסתר בפסוק 'דורש טוב לעמו', וכתב האבן עזרא, שמרדכי הצדיק לא המתין שיבואו לבקש ממנו טובות, אלא הוא עצמו היה דורש טוב מכל אחד, ושואל מהאנשים כיצד אפשר לעזור ולעשות חסד. אף אנו נאמר ברבינו שכידוע כל רגע היה אצלו שקול ומדוד יותר מאלפי זהב וכסף, ובכל זאת הקדיש מזמנו היקר לשמח שבורי לב, ולענות לשואלים בכל הלב, ולהחיות רוח שפלים ונדכאים, ולענות אלפי תשובות לשואלים, לשם מצות הרבצת תורה, לפי שהיה סבור שהמכתבים שלו הם בגדר הרבצת תורה, לשמח ולחזק לבם של לומדי תורה צעירים. והיה אומר שבהרבה שאלות שמקבל במכתבים ניכר שהשואל עצמו איננו מבין מה ששואל, ובכל אופן עונה לו כדי לשמחו ולחזק את לבו, ועוד רבות יסופר בזה. אבל היסוד הוא שאצל רבינו הגמילות חסד היה בתוך נשמתו, וכמו שכתב הגר"ח מוולוז'ין בהקדמה לנפש החיים וז"ל, שזה כל האדם, לא לעצמו נברא רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות', עכ"ל.
עוד ראוי להתחזק בקביעות בתפילה, אשר כידוע מעולם לא החסיר רבינו זצוק"ל תפילת שחרית ב'נץ' [מלבד פעם אחת בלבד שהיה לו אונס גמור], וכידוע שבמשך כל זמן התפילה לא הביט לצדדים ולא הסיח דעתו מן התפילה, ובמשך כל זמן חזרת הש"ץ היה מצביע בתוך הסידור, וגם בזמן הקדיש היה שקוע כולו בעניית הקדיש ולא היה עוסק בזמן זה בעיון בספר וכדומה, וכל זמן התפילה היה בגדר סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה [הרושם החזק של עמידתו בתפילה כמו עבד לפני רבו לא ימוש ממתפללי בית הכנסת לדרמן לעולם, וחבל על דאבדין].
אלו הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, זה ספר תולדות האדם הגדול שקידש את גופו ונשמתו במשך קרוב למאה שנה, וכאשר נלמד ממעשיו אפילו במשהו, ונתחזק בכל מידה נכונה שלו, מלבד שהוא חיזוק גדול לכל אחד, בודאי יהיה מליץ יושר עלינו דור יתום, שנזכה להחזיק בעץ החיים של התורה ועבודה ויראת שמים וחסד, ולהתברך בכל הברכות האמורות בתורה, ולזכות לרוב נחת והצלחה וברכה עד העולם.
('אריד בשיחי' עמ' תקע"א)