עמוד היומי עם גישמאק: ובגבולין כדי שתאחוז האור ברובו
המדליק בשבת ע"י זכוכית מגדלת, שמניח נייר קש וגבבא, והזכוכית מגדלת מציתה בהם אור מהשמש האם חייב משום מבעיר? כמו כן יש להסתפק אם נתן זכוכית מערב שבת, וכשתזרח השמש ביום שבת תדלק, האם אסור?
כתב החות יאיר (סימן קפח) שהמדליק נר בשבת ביום, אף שאינו נהנה כלל חייב חטאת, לדעת הרמב"ם שפסק כר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. וכתב על זה הטל אורות (מלאכת מבעיר ד"ה לפי זה) שאפילו הרמב"ם הפוסק כר' יהודה, מודה שאם הדליק ביום השבת פטור אם לא נהנה, כי זה דרך השחתה והוא מקלקל, ואם קר הרבה, וע"י קירוב הזכוכית אצל השמש הודלקו העצים, ונעשה מדורה ונתחמם הבית, או לבשל, ודאי חייב.
ועיין בשו"ת לב חיים (ח"ג סימן סח) שאם כוון זכוכית מגדלת מערב שבת והודלק בשבת בזריחת השמש, לא עבר על לאו 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת', וזה דומה לדין שפותקים מים לגינה מערב שבת, והיא משקית והולכת בשבת, אולם הדבר דומה למה שכתב השו"ע (סימן רנה סעיף א) וז"ל: "אין עושין מדורה מעצים סמוך לחשיכה עד שיצית בהן האור, בענין שתהא השלהבת עולה מאליה, ואם לאו אסור ליהנות בהן, גזירה שמא יחתה בה ויניד העצים, כך כאן בודאי יהיה מוכרח לחתות ולהניד העצים בשבת ואסור מדינא, אך אם עשאו בשבת, בלילה כדי להאיר, או אפילו ביום כדי לבשל או כדי להתחמם בו, דודאי חייב, עכ"ד.
והגאון בעל השבט הלוי (ח"ד סימן לו) כתב ע"ז וז"ל: "המשים זכוכית נגד השמש אפילו בשבת עצמו ומסלק ידיו, ולאחר זמן הודלק, פשיטא דאיסור תורה אין כאן, מ"מ מדרבנן אסור, דעל כל פנים לגרום הבערה בשבת אסור. אמנם אם מחזיק הזכוכית בידו ומצדד בידיו עד שידלק שטח ידוע, וזה ע"י שהחזיק ועשה מעשה בידים, יתכן דאיכא איסור תורה דהבערה, ועל כל פנים לא גרע מאיסור מוליד אשר מבואר בשו"ע (סימן תקב סעיף א) דאסור גם ביום טוב, ולדעת הט"ז (שם סק"א) אית ביה איסור תורה, משום מוליד דבר חדש. ומה שכתב דגם בהניח הזכוכית מערב שבת אסור כמבואר בשו"ע (סימן רנה סעיף א), אין דבריו מוכרחים כלל, דכשאדם עצמו התחיל ההדלקה לפני חשכה, אם לא הודלק יפה, חיישינן שיגמור הדלקתו ע"י שיחתה, משא"כ הכא כשנדלק מאליו בצפרא, מנ"ל לגזור", עכ"ד "שבט הלוי".
והנה לכאורה מה שהקשה השבט הלוי על הלב חיים, שזה פשוט שאיסור תורה אין כאן אלא רק גרמא, נראה שאם הדרך הוא להבעיר אש באופן זה, הרי זה דומה למה שכתב הביאור הלכה (סימן רנב סעיף ה ד"ה להשמעת) "דהמגן אברהם מצדד דנתינת חטים לתוך ריחים של מים בשבת ליכא חיוב חטאת דהטחינה אח"כ ממילא אתי", וכתב עליו הביאור הלכה: "דהסכימו האחרונים דזה דומה לפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס החיה לתוכה, או לאופה ומבשל דממילא קא אתי, מ"מ מקרי מעשה ממש, אף שאינו מקרב האש לגבי הפת אלא הפת לגבי האש, והאש פועל פעלתו לבסוף אפילו חייב", ויתכן שהוא הדין בעניננו אם הדרך לכך יהיה חייב, אולם מסתבר שבימינו אין דרך המלאכה כך.
והנפקא מינה לגבי חולה בזמן הזה אם מותר להעמיד את זכוכית המגדלת מול השמש שבעוד זמן מה תדליק את הקש וגבבא מאור החמה, שאולי בשביל חולה מותר לעבור על גרמא, כמו שמותר עבור הפסד ממון כמו שכתב הביאור הלכה (סימן שלד סעיף כב ד"ה דגרם) "לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן".
"מאורי האש" על אש שנדלקה בשבת מזכוכית מגדלת מהשמש
אש שנדלקה מזכוכית מגדלת מהשמש, ובמוצאי שבת משתמשים בה לאורה, האם אפשר לברך עליה בורא מאורי האש?
כתב הרד"ל (בביאורו על פרקי דר"א פרק כ) וז"ל: "ויש להסתפק על מיני אש של ברקים, שהדליקו מהן [כלומר, ברק הצית ערימת עצים, האם מברכים עליהם ברכת בורא מאורי האש] או הרים מוריקי אש וכיוצא בהן [כלומר הר געש המפיץ אש מאירה], אם מברכים עליהם במוצאי שבת? וכן עמוד אש שהיה מאיר לישראל במדבר, לכאורה דומה לעמוד אש דכאן, ואין מברכים עליו לש"ס דידן, [כלומר לפי ש"ס דילן, שאין מברכין על הכוכבים, בורא מאורי האש, משום שעל אש שהוציא אדם הראשון מהאבנים במוצאי שבת מברכים, ולא על אש של כוכבים שנבראו ביום רביעי, וכמו כן אין מברכים על העמוד הענן שאש זו גם לא נבראה במוצאי שבת, ולכן אין מברכים עליה בורא מאורי האש].
ונראה, שכשם שמסתפק הרד"ל שלא מברכים על אש שהוצתה בעצים מברק, כך אולי לא מברכים על אש שהוצתה מהחמה, וצ"ע.
(חשוקי חמד)