בראשיתה של ישיבת פוניבז' הביא מרן הגרי"ש כהנמן זצ"ל – הרב מפוניבז', אל הישיבה כמה אנשים גלמודים שניצלו מגיא ההריגה בשואה האיומה, ונתן להם חדרים לישון בהם בפנימיה. הישיבה היתה להם לבית גשמי ורוחני, ואת כל מחסורם מצאו בתוך הישיבה. הגרב"צ פלמן יחד עם התמדתו הגדולה בתורה, דבק במידת החסד והיה תמיד מתייחס לאותם גלמודים במאור פנים מיוחדת, והשכיל לתת לכל אחד מהם את היחס המיוחד לפי טבעו וענינו. כל אחד שמע ממנו מילה טובה שעודדה את רוחו, ונתנה לו את הכח להמשיך ולא להישבר מהמצב הגלמודי בו הוא שרוי.
אחד מאותם גלמודים היה הר"ר ישראל מאיר בויארסקי ז"ל, שמוצאו היה מברנוביץ, וכאשר עלה בודד וגלמוד לארץ, הגיע הרבה גם לביתו של אביו של הגרב"צ, הגאון רבי שמואל פלמן זצ"ל רב ביהכנ"ס היכל מאיר בתל אביב, שהכירו עוד מימי שבתו בברנוביץ.
הגרב"צ שכבר הכירו מבית הוריו, כאשר הגיע לישיבה המשיך בדרך שבו שקיבל בבית הוריו, קירבו והאיר לו פנים, ומצא תמיד איזה סיפור מענין או אימרה טובה, כדי לומר לו ולשמח את רוחו. בהמשך השנים לאחר החתונה של הגרב"צ הוא היה מרבה לבקר גם בביתו, וגם שם מצא בית פתוח, ומלא וגדוש בחסד ובהטבה לבריותיו של מקום.
לכן הוא שואל אותו איזה ממתק הכי טעים שכדאי לקנות אותו
פעם אחת דיבר ר' ישראל מאיר בויארסקי, עם אחד ממכריו מהישיבה, וכה אמר "אתה לא יודע מי זה ר' בן ציון פלמן… אבל אני כן יודע מיהו, בא ואספר לך סיפור שתבין במי מדובר".
וכה סיפר: בכל שבת לאחר תפילת מוסף בישיבה היה הגרב"צ פלמן בא לחדרו של רי"מ בישיבה, ומברכו בברכת "גוט שבת", מתעניין מעט בשלומו, וממשיך אל שאר החדרים של הגלמודים שהיו בישיבה. וכך עבר אצל כולם, ומכולם יצא בהרגשה טובה ונעימה, בכך שהנעים להם את יום השבת.
שבועיים לפני פורים כאשר הגיע הגרב"צ פלמן כדרכו ביום השבת אל ר' ישראל מאיר, שאל את רי"מ כמסיח לפי תומו אם הוא יודע מהם הממתקים המוצלחים ביותר, שכיון שרוצה לקנות לבנו ממתק איכותי לכן הוא שואל אותו איזה ממתק הכי טעים שכדאי לקנות אותו. ר' ישראל מאיר השיב, שהוא לא "מבין" גדול בממתקים ויתכן שיש כאלו שמכירים את השוק הזה יותר טוב ממנו, אבל לדעתו הוופלים של חברת מן בטעם לימון הם מאוד טעימים ומשובחים, וגם סוכריות בטעם פירות של חברה מסויימת הם בטעם מתוק מאוד מוצלח. הגרב"צ פלמן הודה לו על דבריו והמשיך בדרכו.
עברו שבועיים והגיע יום הפורים, בפורים השכם בבוקר מיד לאחר התפילה וקריאת המגילה בא הגרב"צ פלמן אל ר' ישראל מאיר להביא לו משלוח מנות, והביא לו בשקית את הוופלים והסוכריות שאמר לו לפני שבועיים שהם טעימים, ועוד כמה דברי מתיקה משובחים, כאשר רי"מ פתח את משלוח המנות וראה את הדברים הללו, הבין מיד למפרע מה היתה כוונת השאלה לפני כשבועיים בשאלה מהם הממתקים הטעימים.
אלא שכדי לאמת את דבריו הלך מיד אל החדרים של שאר הגלמודים שגרו בישיבה, ושאל אותם איזה משלוח מנות הביא להם הגרב"צ פלמן, והוא רואה שכל אחד קיבל דברים אחרים, לא ראי זה כראי זה – הצד השווה שבהם שכל אחד קיבל את הדברים הערבים עליו במיוחד. כשראה כך שאל אותם האם הגרב"צ פלמן לפני שבועיים שאל אתכם מהו הממתק הכי טעים, וכאשר כל אחד השיב בחיוב, והתבונן במשלוח מנות שקיבל הבין מה היה מטרת השאלה…
סיים ר' ישראל מאיר את סיפורו ואמר לעמיתו לשיחה, "אתה רואה מיהו ר' בן ציון פלמן, בשקט ובהצנע נתן לכל אחד את הדברים הערבים עליו, ואילולי אני תפסתי את זה אף אחד בעולם לא היה יודע מכך…".
עתה התגלה הסוד
"חייב איניש לבסומא בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", וכתב הרמ"א על זה (סימן תרצ"ה סעיף ב') "ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים".
בשנים קדמוניות היה מנהגו של הגרב"צ פלמן, בפורים לקיים את ההלכה הזו כפשוטו, ומיד אחרי מנחה גדולה התחיל בשמחת פורים לשתות יין יותר מהרגלו, והשמחה רבתה עד מאוד עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וכידוע נכנס יין יצא סוד, ואלו שכל מהותם הוא בבחינת סוד, שחיים בעולם פנימי שכולו עבודת ה' יתברך ואהבתו, הרי באשר נכנס יין מתגלה הסוד במלוא הודו והדרו.
כך היה אצל הגרב"צ פלמן כאשר נכנס יין יצא הסוד, והתחיל לחזור בעל פה על ספר "נפש החיים" שער ד', ועל קטעים שלמים מספר "ראשית חכמה", ועוד הרבה ספרי יראה יצאו שגורים על לשונו מילה במילה, והיו תלמידיו שומעי שיעוריו עולים לביתו לראות את הפלא הנשגב הזה, כמה פנימיות של יראה ואהבה טמונים בתוך האדם הגדול הזה. ולאחר מכן היה נוסע עם המשפחה לבית הוריו בתל אביב, ושם היו הגרב"צ ובן דודו הגאון רבי יוסף ישראלזון זצ"ל מתפלפלים בעת משתה היין בדברי תורה ואגדה, וכל אחד מוסיף ידיעות מכל חלקי התורה כולה, וכולם יושבים ונהנים מהמחזה הזה.
כך היו ימי הפורים נזכרים ונעשים בשמחה ובטוב לבב בכל שנה ושנה, אבל לפתע שנה אחת הכל פסק, אף אחד לא הבין מה קרה, מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, אבל כך היא המציאות דינא דעד דלא ידע התקיים בדרכים אחרות, ולמעשה הגרב"צ פלמן כמעט ולא נגע ביין במשך הפורים.
עתה התגלה הסוד, הרבנית פלשניצקי – אחותו של הגרב"צ פלמן סיפרה ששנה אחת לאחר פורים חשש שמא בשעה שהיה מבוסם בפורים אמר איזה משפט שהיה מישהו שיכול להיפגע מכך. מיד כשהתעורר החשד בלבו, רץ לביתו של אותו אדם וביקש ממנו מחילה, שח"ו לא התכוון בשום צורה לפגוע או לצערו במשפט הזה, אותו אדם מחל מיד בלב שלם, ולא הקפיד על כך מאומה.
אבל הגרב"צ פלמן אמר, אם היין יכול לגרום לחשש של פגיעה באיזה אדם, הכל לא שווה מאומה, ומאותו רגע החליט שמכאן ולהבא יותר אינו משתכר בפורים. אי אפשר לקיים את מצוות "עד דלא ידע" ביין כאשר יש חשש שזה יביא לאיזה אדם שבעולם צער, וכך עשה עד סוף ימיו.
שואל את הילדים איזה הלכה חדשה שלא שייכת להלכות פורים
השו"ע בסעיף הראשון בהלכות פסח (סימן תכ"ט סעיף א') כותב, "שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום". וכתב המשנה ברורה (סק"ב), "ומתחילין מיום הפורים עצמו".
בכל שנה בסעודת פורים היה הגרב"צ פלמן שואל את הילדים איזה הלכה חדשה שלא שייכת להלכות פורים, צריך לקיימה היום הזה. הילדים היו מנסים את כוחם זה בכה וזה ככה, עד שבסוף התירוץ נמצא "להתחיל ללמוד הלכות פסח". וכבר בסעודה היה מתחיל לומר הלכה בהלכות פסח כדי לקיים את ההלכה. וגם בשיעור בליל פורים יחד עם כל דיני פורים, היה מסיים בהלכה מהלכות פסח לקיים את ההלכה של שואלין בהלכות הפסח. (ומיד אחרי פורים כל השיעורים היו רק בהלכות פסח).
מים שלנו בפורים
אבל בהמשך השנים לא היה די בזה… כאשר נפתחה המאפיה של המצות של הרב בורר, התארגנו קבוצה של כמה אברכים חשובים מכולל פוניבז' לאפות מצות יחד בחבורה במאפיה. היו כמה תאריכים שהציעו להם לאפות, אחד מתאריכים היה בשושן פורים, המעלה שהיתה ביום הזה שאז הם יהיו הראשונים שאופים בתנור, כיון שמאפית המצות הזו נפתחת רק בשושן פורים.
היו כאלו שלא רצו בשושן פורים כיון שעדיין עייפים מיום הפורים, וגם שיש כאלו שרוצים ביום הזה לנסוע אל קרוביהם שבירושלים לשמוח עמהם בשמחת פורים. אבל הגרב"צ פלמן היה בראש אלו שרצו דווקא בשושן פורים, כיון שביום הזה יהיה פחות ביטול תורה, וכמובן גם יקבלו את המצות של תנור ראשון שהוא מעלה בפני עצמו. ובאמת בסופו של דבר כך החליטו שאפית המצות בחבורה תהא בשושן פורים.
אלא שהתעוררה בעיה חדשה, מי יהיה אחראי להביא את ה"מים שלנו", הרי צריך לקחת את המים מהבאר בשקיעה של היום שלפני האפיה, ומי יכול ביום פורים לעזוב את הבית בשעה הזו שהיא אמצע הסעודה ושמחת היום. הגרב"צ פלמן שההלכה היתה לו נר לרגליו, אמר מיד שהוא מסכים להיות אחראי על ה"מים שלנו", שהרי לא כתוב בשום מקום בהלכה שצריך לאכול את סעודת הפורים דווקא בשעה של השקיעה, וממילא אפשר להתחיל את הסעודה בעוד היום גדול ולסיימה בשעה לפני השקיעה, ומיד ללכת עם הכדים לבאר כדי להיות שם לפני השקיעה, בכדי להכין את הכרים למילוי המים שבדיוק בשעת השקיעה יוכלו למלא בהם את המים.
ובאמת כך היה, מאותה שנה עד סוף ימיו במשך עשרות שנים, הקדים את סעודת פורים, וכשעה לפני השקיעה סיים את הסעודה בנחת וברוגע, ומיד יצא מהבית עם הכדים כדי ללכת אל הבאר למלאותם בשעת השקיעה. ההלכה של שלושים יום קודם לפסח שואלין בהלכות הפסח, לא באה לידי ביטוי רק בלימוד ההלכה, אלא גם בפועל התקיימה אצלו בפורים בעשיית המעשה של שאיבת מים שלנו.
(מתוך עלון שלמים בציון' תשע"ו )