אספר בזה מעשה נורא ששמעתי מאבי מורי הגה"צ רבי יצחק דוד גוטפרב זצ"ל מובא בשם גדולי המוסר שהתפילה של האדם פועלת בהתאם למה שהאדם מאמין בכוחה. כלומר, אדם שמוכן להקדיש לתפילה שלו דקה וחצי, ולהפסיד בשבילה לא יותר מ-20 שקל, שלא יצפה שהתפילה שלו תהיה שווה מיליונים… אם אתה עצמך מעריך אותה בכזה מחיר פעוט, למה שהיא תפעל יותר מזה. אבל מי שמתכונן לתפילה כראוי, ומגיע בזמן לבית הכנסת, ומתיישב בדעתו לפני התפילה ומתפלל במתינות כמונה מעות, ומוכן להפסיד גם הרבה יותר מזה כדי שלא לפספס תפילה במניין, בוודאי שהתפילה שלו שווה הרבה יותר.
ואספר בזה מעשה נורא ששמעתי מאבי מורי הגה"צ רבי יצחק דוד גוטפרב זכר צדיק וקדוש לברכה, שסיפר לי מעשה שהיה עם הגה"ק רבי שמעון סופר זצלה"ה, בנו של מרנא החתם סופר זצוקללה"ה, ורבה של העיר הגדולה "קרקא" שבפולין.
מעשה שהיה כך היה באותה תקופה שהיו צריכים איזו שתדלנות גדולה אצל הקיסר פרנץ יוזף הראשון, ושלחו את רבי שמעון סופר כגדול הדור באותם הימים, שיחלה את פני הקיסר שיבטל את הגזירה. דא עקא, רבי שמעון סופר לא היה בקי בשפה הגרמנית שהיתה שפתו של פרנץ יוזף שנולד וגדל בווינה בירת אוסטריה, ולכן כתבו לו את הדרשה שהיה צריך לומר לפני המלך בשפה הגרמנית על גבי דף, ואכן התייצב רבי שמעון סופר מול המלך והקריא את הדברים מתוך הדף.
פרנץ יוזף היה נחשב אז לקיסר בעל מעמד היסטורי, כל אירופה רעדה מפניו. הוא מלך במשך 68 שנים ביד ברזל, ואף אחד לא הצליח למרוד בו או לפגוע בו. ומשרתיו עושי דברו היו מלאים יראת הכבוד אליו.
והנה בעוד שרבי שמעון סופר עמד לפני הקיסר, הוא הרגיש שנופלת עליו אימת המלכות. הפחד היה כל כך מוחשי, עד שבשעה שעמד לפני הקיסר, נפל הדף עם הדרשה שהכין, מידיו הרועדות. רבי שמעון הרים את הדף והמשיך את הדרשה…
לאחר שיצא מארמון המלוכה פנה להתפלל תפילת ערבית, ובמהלך התפילה פרץ בבכי סוער. האנשים שהיו שם ניגשו אליו אחרי התפילה, ושאלו אותו האם הבכי הזה נובע מכך שהוא חושש שלא הצליח בשליחותו, ואולי זה שהדף נפל מידו השפיע לרעה על דעת המלך לא לקבל את בקשתו חלילה…
השיב להם רבי שמעון, לא ולא. דווקא הרגשתי שהדברים התקבלו על לבו של המלך והוא נטה אלי חסד, ואכן המלך העניק לו לאחר מכן עיטור מיוחד כאות הוקרה.
אכן בכייתי הייתה מטעם אחר שהרי עשרות שנים אני מתפלל שלוש פעמים ביום לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, והסידור בידי, ומעולם לא אירע שהסידור נפל מהיד שלי מרוב פחד!
ועל דא ודאי קא בכינא! איך ייתכן שהידיים שלי לא רועדות מאימת המלכות כשאני עומד לפני מלך מלכי המלכים?
ואסיים במעשה נורא ששמעתי מאחד מידידי
הדברים הללו הרי מסמרי שיער. זה דבר נורא! אנחנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים, בעיקרון היינו צריכים להיות משותקים מרוב אימה ופחד. כשמתחילים להתפלל תפילת שמונה עשרה הרי אומרים? ה' שפתי תפתח! תעזור לי שאוכל לפתוח את השפתיים כי אני מעצמי לא יכול, מרוב פחד מהדר גאון עוזו. הלוואי שלפחות נרגיש איזו פעימה אחת שהלב מחסיר ברגעים האלו שמתחילים להתפלל שמונה עשרה.
ואסיים במעשה נורא ששמעתי מאחד מידידי. אחר שביעי של פסח תשפ"א כשנסתלק הגאון העצום רבי חיים גריינמן זצוקלה"ה לבית עולמו בישיבה של מעלה. במסע ההלוויה פגשתי ידיד, יהודי העובד לפרנסתו וקובע עיתים לתורה. יהודי ירא שמים מאוד, אבל לא מהקהילות שהיו מזוהות עם רבי חיים גריינמן, ולא הבנתי למה הוא טרח לבוא ממרחקים כדי להשתתף. שאלתי אותו, מאי האי? האם היה לך איזה קשר מיוחד עם רבי חיים גריינימן?
השיב לי אותו יהודי שבאמת לא היה לו קשר מיוחד אתו, והאמת שהוא לא ראה את הגר"ח גריינימן כבר הרבה שנים.
אז למה בכל זאת הוא בא? כי עשרות שנים קודם לכן, כשהוא היה ילד הם התגוררו בבני ברק והיו מתפללים בבית המדרש 'לדרמן', שבו התפלל באותה עת גם הגר"ח גריינמן, לצד גדולי ישראל נוספים שהתפללו במקום כידוע.
הוא מספר שהוא הבחין בדבר פלא. בכל פעם שהיו מוציאים ספר תורה מארון הקודש, ואמרו 'בריך שמיה דמרא עלמא', היה רבי חיים גריינימן אומר את התפילה הזאת בהתלהבות נוראה, וכשהגיע ל"יהא רעווא קדמך דתפתח ליבאי באורייתא, ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך ותשלים משאלין דליבאי וליבא דכל עמך ישראל", היו שתי עיניו נפתחות כמו שני ברזים, ודמעות היו שוטפות את פניו. כל פעם שאמרו 'בריך שמיה'! כל פעם! בין אם זה היה בשבת בשחרית ובין אם זה בשבת במנחה, בין אם זה ביום שני וחמישי ובין אם בראש חודש או בחנוכה… בכל פעם שאמרו את התפילה הזאת, הוא אמר אותה מחדש, כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא מבקש על כך, והיה חוזר ומתפלל שוב ושוב, באותה דביקות ובאותה התהלבות.
"היחס המיוחד הזה שרבי חיים נתן לתפילת 'בריך שמיה', נכנס לי לעצמות", סיפר לי אותו ידיד, "עד היום אני אומר 'בריך שמיה' עם רגש מיוחד בזכותו. הוא החדיר לי לעצמות את הרגש לתפילה הזאת, ואני מרגיש זאת עד היום"
(חלק מתוך שיחה נרחבת שתפורסם אי"ה ב'לקראת שבת' פקודי)